Whistler's Chronicles

שבת בערב, לא זוכר באיזו שנה.

על דלת דירתי מתדפקת אותה אחת, מדי שבוע, שעה קבועה.

היא נכנסת מלאת ביטחון עצמי, מחייכת חיוך תמים.

אני מאפשר לה להנות מהרגע, מתיישב מולה על הכורסא, מדליק סיגריה ולוקח לגימה מהקפה שהכנתי (אלכוהול אני כבר לא שותה, אבל זה כנראה סיפור ליום אחר).

היא משלבת את רגליה ובוהה בעשן המיתמר מעל ראשי.

אני מחייך אליה.

יש רגעים בחיים שאתה כבר מרגיש מה עומד לקרות.

יש רגעים שאתה פשוט משחזר.

כל שבוע משהו אחר, מתחיל באותה הדרך.

היא קמה מהספה, מסירה מעליה את שמלתה ובחזיה ותחתונים מתיישבת למרגלותיי.

התמונה הזו צרובה לי במוח.

שפתיים עדינות, פנים מנומשות, עור לבן ובגדים שחורים.

הצבעים האלה, הניגודיות הזו, הם גם הניגודיות של האישה הזו.

אישה בינארית.

אני מתגעגע אליה.