|
|
|
לפעמים אני אוהב לגעת עם העט בנייר.
הידיים שלי נוקשות, רגילות לזווית אחרת, שוכחות את הרכות של הדיו המתפזרת בין הסיבים, מספרת סיפור משל עצמה, כותבת את המילים שלא הצלחתי לבטא.
ואז אני לרגע נוגע ומהרהר, האם המילים שלי זקוקות למגע הקר של המקלדת, או לליטופה החם של הדיו?
ועד שאני מחליט אני מנסה גם וגם, ובינתיים השילוב הזה, בין המתכת הקשה לנוזל החם, מזכיר לי סיפורים אחרים לגמרי,
שאותם אספר כבר ביום אחר.
אליה הייתה הנסיכה ההודית שלי.
היינו נפגשים אצלה, תמיד אצלה. "הדלת לא נעולה," הבהבה ההודעה כשהייתי חונה מתחת לבית שלה. הייתי נכנס לבניין, עולה לקומה השישית, נשען על קיר חדר המסדרון ומשתהה מחוץ לדלת לכמה רגעים, מתכונן לבאות.
נכנס. אליה שוכבת על הספה, שיערה השחור המבריק שרוע על המשענת, ושדיה הזקורים מתגרים בי.
אליה הייתה שונה, כנסיכה היא הייתה זקוקה ליחס מלכותי. הייתי כורע ברך ליד הספה, ומלטף את גופה תוך שהיא מתפתלת תחת ידיי.
אליה אהבה את התיאטרליות, זה מה שהניע אותה ביומיום. היא הייתה מתחילה להיאנק ולהיאנח בתשוקה, עיניה היו בוחנות כל תזוזה שלי, והיא מחייכת אליי מבעד למבט הנוקב.
אליה ביקשה תמיד לגמור ראשונה, ואני - לא מסרב לבקשתה של נסיכה - הייתי משחק בפטמותיה ביד אחת, ובשניה מתמוגג מהרטיבות שלה, עד שאליה הייתה תופסת את זרועי, מבטה היה מרצין, גופה מתקשח והיא הייתה נאנחת בעוצמות שהרעידו את הספה והעבירו צמרמורת של עונג בגופי.
לבסוף, כאשר אחיזתה הייתה משתחררת מגופי, הייתה אליה פורצת בצחוק מתגלגל (שנשמע בודאי למרחקים) ודקות ספורות לאחר מכן, הייתה הנסיכה הופכת לבובה, והייתי משחק בה להנאתי.
אמרתי לך שאין ערך לשקרים שלך, כשאת לא יודעת לטוות אותם היטב. נגעת בי בנקודה בלתי-אפשרית.
יש ליריקה מסויימת במילים הניתזות משפתייך כלאחר-יד, כשאת יודעת שאני מקשיב לך - לכל הברה, לכל צליל החומק ממך, ובוחן מתי תמעדי סוף-סוף.
יש איזו פארודיה על המצב הזה שאנחנו נמצאים בו, ביזאר וקצת מחליא, ששתי גופות מתאחדות לאחת ולו לזמן קצר (תלוי בחיכוך, אני מניח) ובינתיים בצד השני של העולם, איזו זקנה צורחת שיניחו לה כבר.
איך קראו לך, בת-אל?
מיהו האל הזה?
יש רשימת מוזמנים?
היא נעה ברוח והחושך עוטף את גופה
מכלה את קיומה
פוקחת עיניה והנה החשכה מוצפת באור
עיני התכלת שנדמות לזכוכית
מקושטות באפור
מעלות בעשן צחור
את החיוך החם בשפתיים האדומות
והנה אני כנער
ומירבל עוטפת אותי בשמיכה
שולחת אותי לישון
ליל מנוחה, נסיך קטן
לילה טוב- אמא.
תמרה הייתה ילדה יפה, שפתיה ורודות ומתוקות, עיניה החומות, כמעט שחורות, עורה השזוף והחיוך שהשית עליי מהלומות רבות.
תמרה הייתה מגיעה לביתי לבושה בשמלה, צבעונית וקלילה, ישבנה מציץ מקצה הבד, קורא לי.
מהרגע שתמרה הייתה עוברת את מפתן דירתי, היו לה רק שלוש מילים בלקסיקון: "כן, בבקשה ודי". באחרון כמעט ולא השתמשה, אך קרה מדי פעם שהמראה של הילדה הזו, האישה השופעת, החושנית ומלאת החיים, כשהיא מרוחה ברוק, זרע וזיעה, גרם לי לעשות מעשים שהביאו אותה, באילוץ, לייבב איזה "די" חלוש, ואני - שהמילה כה הפתיעה אותי - הייתי נעצר כמו מכונה שנותקה במפתיע מהחשמל.
ואז הגיע יום אחד, תמרה וישבנה הגיעו יחד בשמלה לדירתי, תמרה ניגשה אליי במבט מבויש והתנצלה, כן, השתמשה במילים חדשות, וסיפרה לי שהיא לא תוכל להגיע יותר, זו הפעם האחרונה. ובפעם ההיא תמרה לא אמרה שוב די, רק כן ובבקשה, ואני חושב שגם נפלט לה איזה "עוד", תוך שכף ידי הייתה עמוק בתוכה, אבל "די" לא שמעתי, רק איזה "ביי" קטן, כשהלכה.
אני מוכר לך לוקשים
ואת אוכלת אותם בלי מלח
ואנחנו שוב מזדיינים ללא הכרה
בחדר שלך בבית של ההורים
איפה שהיית מאוננת על תמונות של...
מי היה אז מפורסם?
טוב, אז אולי על ערוצי הפורנו שהיו אז פתוחים
לא יודע מה היה הקטע שלך
את ילדה קטנה שעוד כלואה
בגוף של אישה בוגרת
עשו על זה סרט
הוא לא הצליח ממש
אבל אני מתקרב אלייך
ומריח אותך
שומר איזה זיכרון של הרטיבות שלך
עד לפעם הבאה.
התעוררתי, ואת לא שם
אז אני קם שוב בלעדייך
הריח כמעט התפוגג
הנוכחות כבר בקושי מורגשת
איבדתי אותך פעם אחר פעם
והכל בשביל כלום,
ועם הכלום הזה אני צריך לחיות
ואני ממילא
בקושי חי.
את, שוברת שתיקה -
אני, שובר לך את הלב.
עוד אחת, סימנתי וי, או איקס,
כבר לא זוכר,
עוד אחת שנפלה לרגליי,
וטאטאתי את האבק שהשאירה.
לוקח פסק-זמן ושוב מתאווה,
הכאב שותת דם
ואת - מדממת אהבה.
נערתי, במעגלים הסתובבתי סביבך.
בצעירותי הערצתי אותך, והמבט על פנייך כשחדרתי אלייך נגע בי מכל.
נערתי, אני שרפתי את כל הגשרים בשבילך.
כרוך אחרייך, אין שאלה בפי, את מקום ראשון, שני, יחידי.
נערתי, תני לי את היום האחרון ללקק את שפתייך, אני אקח אותך, אסובב אותך, אבלע מילותייך.
נערתי, אני שבר כלי בלעדייך.
ישנם ימים בהם אני מרגיש, שאם לא אכתוב אותך שוב, את עלולה להיעלם ממני. אז, בזריזות, אני מצמיד את העט אל הנייר וכותב אותך, את עינייך הנוצצות ושפתייך הרכות, את גופך העקלקל שבו חשקתי זמן כה רב ועודני חושק. אני כותב אותך כה מופלאה, וממשיך בתיאורים גרנדיוזיים שנועדו להזכיר לי את הכאב שהיה בינינו.
אני כותב וכותב והעט מעלה עשן, ועוד רגע אני מגיע לשולחן העץ שמתחת לנייר, אבל אני כותב כדי שלעולם לא אשכח אותך ולעולם לא תעלמי לי שוב.
זוכרת באותו יום סתיו, כן זה היה סתיו אני בטוח, שקמת מהמיטה, השלת את חלוקך ונכנסת למקלחת?
זוכרת שקמתי באיטיות ובאתי אחרייך כשקראת לי?
זוכרת שעשינו אהבה, וכרעת על ברכייך והכלת את כל כולי?
זוכרת שהמים שטפו גם את הדמעות שלך, וחייכת אליי ונישקת אותי, והמשכנו עוד ועוד עד שהטלפון צלצל?
זוכרת שאחרי השיחה הזו, התלבשת במהרה, יצאת ולא חזרת?
אני עוד זוכר, עוד בוער,
והעט מספר את הסיפור שלנו,
ואני כאן - עוד כאן - בחדר, הרבה אחרי שהלכת, מחכה שתחזרי.
זוכרת?
אני לא אשכח.
