תמרה הייתה ילדה יפה, שפתיה ורודות ומתוקות, עיניה החומות, כמעט שחורות, עורה השזוף והחיוך שהשית עליי מהלומות רבות.
תמרה הייתה מגיעה לביתי לבושה בשמלה, צבעונית וקלילה, ישבנה מציץ מקצה הבד, קורא לי.
מהרגע שתמרה הייתה עוברת את מפתן דירתי, היו לה רק שלוש מילים בלקסיקון: "כן, בבקשה ודי". באחרון כמעט ולא השתמשה, אך קרה מדי פעם שהמראה של הילדה הזו, האישה השופעת, החושנית ומלאת החיים, כשהיא מרוחה ברוק, זרע וזיעה, גרם לי לעשות מעשים שהביאו אותה, באילוץ, לייבב איזה "די" חלוש, ואני - שהמילה כה הפתיעה אותי - הייתי נעצר כמו מכונה שנותקה במפתיע מהחשמל.
ואז הגיע יום אחד, תמרה וישבנה הגיעו יחד בשמלה לדירתי, תמרה ניגשה אליי במבט מבויש והתנצלה, כן, השתמשה במילים חדשות, וסיפרה לי שהיא לא תוכל להגיע יותר, זו הפעם האחרונה. ובפעם ההיא תמרה לא אמרה שוב די, רק כן ובבקשה, ואני חושב שגם נפלט לה איזה "עוד", תוך שכף ידי הייתה עמוק בתוכה, אבל "די" לא שמעתי, רק איזה "ביי" קטן, כשהלכה.
