עולמות נסתרים

נראה שהפחד החזק ביותר אצל האדם, הוא הפחד מהמוות.

אבל יש דברים הרבה יותר גרועים מלמות,

אחד מהם הוא להיות כיבשה.

כבשים לא משתמשות במוח שלהן, הן פשוט הולכות עם האדר, בדיוק כמו שעושה האדם.

זאת הסיבה שיש מלחמות, משברים וגם חיים שלא זוכים להגשמה עצמית.

כמה שהמשפט הזה קיצ'י, הוא יהיה סיכום טוב:

מי שנלחם יכול להפסיד.

אבל מי שלא נלחם, כבר הפסיד.

סופש מהנה ופורה.

נ.ב.

אם קראתם את הפוסט,

אתם מוזמנים בחום להביע את דעתכם עליו.

היא על הברכיים לצידי, ואני על הכורסא, נהנה מהבוקר החופשי שלי.

הגוף שלה עוד כואב לה, למרות שעברו כמה שעות טובות.

פעם הבאה היא תלמד שיש השלכות למעשים שלה.

ביד שלי מלטפת לה את הראש והפנים, והיא מגניבה מדי פעם מבט תאוותני לכיוון הזין שלי.

אני מכניס יד למכנס כדי לסדר את התחתונים, ומשתעשע מאיך שהיא מהפונטת כשהזין זז ימינה ושמאלה.

האגודל שלי נכנס לפה שלך, ועונג מתפשט על פניה כשהיא מוצצת אותו.

בעזרת האגודל שלי, אני מוביל אותה מולי.

אפשר לשמוע את הלב שלה דופק בזמן שהמכנס יורד.

כשהזין נכנס אל הפה, פניה מתמלאות תאווה ושמחה.

אבל הזין יוצא מהר מאוד מפיה, ואני קם והולך לכיוון המטבח.

אך רגע.. אני שומע אותה נעמדת על רגליה, וכשאני מסתובב אני מגלה שזה המצב.

במבט כועס אני תופס את השוט, ומכופף אותה על השולחן כדי ללמד אותה לקח.

אחרי זה אני אתענג על המציצה שלה..

יש משהו מדהים בנשלטת שבוכה כשהיא נשברת.

זו לא רק העובדה שזה מחרמן, אלא גם העובדה שעכשיו יש מקום להתמסרות שלה לגדול, ולקשר להתחזק.

וגם אנחנו בפני עצמינו.

כדי לגדול ולהתחזק, אנחנו צריכים קודם להביא את עצמנו למצב בו אנחנו נשברים.

רק משם נצמח מחדש, חזקים יותר ועוצמתיים יותר.

שבוע נעים ומלא בצמיחה אישית, בדסמית וזוגית.

כשהיא מוצצת את הזין בתאווה, וזה הדבר הכי טעים לה בעולם.

כשכל פעם שהיא מפחדת, היא נצמדת לרגל שלי.

כשהיא נשברת בסשנים, ובוכה כשהיא גומרת.

כשאני תמיד ארצה עוד ועוד. לא משנה כמה ארוך הסשן, וכמה פעמים אזיין אותה.

כשלראות את התחת שלה אדום ושורף יהיה הדבר הכי מענג בעולם.

אז אני אדע, שהיא הגיע להתמסרות מוחלטת.

קבלתי רושם שיש כאן לא מעט שולטים (אולי אפילו רובם) שמעדיפים לחנך באופן מנטאלי, ולא באופן פיזי.

אולי אני אחשב כמשוגע, אבל אני ממש לא אוהב את הדרך הזאת, ומעדיף לחנך באופן פיזי.

בסופו של דבר, הדרך הכי טובה ללמוד היא מכאב, ואיזה כאב יכול להיות יותר יעיל מלסטור לה שתעוף על המיטה,

להצליף בא עד שהתחת שלה יאדים ויכאב לה לשבת, לתפוס לה את הפטמה ולמשוך עד שהיא תבכה דמעות של כאב.

ואני רוצה שהשיעורים מהטעויות שלה יהיו חזקים, לכן אני רוצה שגם הכאב יהיה חזק.

אני רק מקווה שכאשר אהיה מספיק מגורה בשביל לזיין אותה,

היא לא תתבלבל, ותחשוב שעשיתי את זה רק בשביל העונג שלי.

שמישהו יגיד לי איך לעזאזל אפשר להרגיש את זה, להרגיש משהו אמיתי?

להרגיש שאני סופר את הדקות עד שאני רואה, לחלום על הפנים שלה, להתענג על הקול שלה..

למה אני אף פעם לא מצליח להרגיש שמשהו זה זה, למה לעזאזל אני יוצא בגשם, במבול, בשביל דייט שאני בטוח שזה זה, ובסופו של דבר הלב שלי אטום..

שמישהו פאקינג יגיד לי למה הלב שלי כל כך אטום, ואיך אני פותח אותו?

אם היה ניתן לראות כוח נפשי של אדם, על פני גופו, כנראה שהיינו רואים זאת בצורת צלקות.

ככה זה, הכוח צומח מהסבל, ומי שמצליח להתגבר על הסבל, נהיה אדון לחייו. מי שנופל, דינו לא שונה בהרבה מדין המת, אדם שחייו גברו עליו, גורלו להסתובב אבוד ובעצבות במימד הזמן והמרחב.

סוף שבוע נעים

גבולות.

ניראת כמילה חד משמעית ומוחלטת.

אך עם זאת, היא בעלת משמעויות רבות.

בהיכרות הראשונה, סביר להניח שרובו המוחלט של עולם הבדס"ם יהווה כגבול.

אחרי שהקשר יתקדם, והאמון יגדל, הגבול יתרחב עוד ועוד ועוד,

עד שלמעשה יגיע לגבול המשותף שהנשלטת והשולט מגדירים לעצמם.

אבל מה קורה כאשר הקשר מגיע למחוזות חדשים,

שהשולט והנשלטת לא חשבו שהם יגיעו אליהם?

סביר להניח שבאותו הרגע הגבולות יפרצו, ויתרחבו.

ואולי אפילו יתרחבו עוד ועוד עם הזמן.

זה היה נחמד,
אם לפעמים יכולנו להחזיר הכל להיות פשוט,
כמו שהיה כשהיינו ילדים תמימים.

יש נשלטת אחת,
שלא ניתנת לאילוף.

כולם מנסים:
נשלטים, שולטים, ונילים,
אבל רובם לא מצליחים.

למעשה רק מעטים מעיזים לנסוץ לאלף אותה,

רובם מתים בדרך.
אבל ישנה קבוצה קטנה של ניבחרים,
שהיא תרד על ברכיה למענם.

לנשלטת הזאת קוראים גורל.