עקבות בחול

את אוהבת רומנטיקה ונימוסים…

אבל  הגוף והנשמה שלך משתוקקת

לאחד שיודע

בדיוק מתי זה הזמן

להניח אותם

בצד.

כשאני מתקרב,

זה לא כדי לקחת,

אלא כדי להראות לך שאני כאן .

ואם תעיזי ממש 

תגלי

שהנפש שלי

לא לוחשת לשלך…

היא מחכה

שתבחרי

לגעת בה...

אני ארטיב את המחשבות שלך,

בכל לחישה,

וארגיע בשקט את פעימות ליבך.

עם כל נגיעה.

אנו שתי נשמות שרוקדות טנגו של.

תשוקות מטורפות.

שבוערות יחד בחדר.

מבט אחד שמבין,

מגע  חזק שמחזיר נשימה

לחישה שגובלת בפשע 

והלב זוכר שהוא יודע להרגיש 

אותך ........

בין המבט שלי לשלך

יש מרחב שנולד מאמון,, יצר ותשוקה

במרחב זה  הנשמה מתמסרת אליך  לא מכאב — אלא מבחירה.
 
 
 

שוב הם חזרו .

בעצם הם תמיד היו שם בפינה ממתינים בשקט

 לרגע שאהיה חלש מעט רגיש  מעט שוב.

ואז הם משתלטים לוקחים ורומסים כול חלקה טובה בנפש .

לא משאירים לי חלק שאוכל למצוא בו שקט .

אני רוצה שקט אבל  הרעש -  הרעש  הזה לא נותן מנוח

אם  אחרים יסתכלו   עלי  הם לא יראו את הסערה בתוכי 

אבל האחת שתסתכל לי טוב טוב בעיניים תראה שד אחד או שניים שרוקדים שם .

כבר התמודדתי עימם בעבר – עצם הידיעה מכניסה אור .

והמגע שלך מחזק – החיוך שלך מעצים

אט אט  האור חודר דרך המגע  מתגבר מתחזק מסתחרר.

הם לא מסוגלים להתמודד עימו  ומרפים ונסוגים  אל  אותה פינה  .

עד הפעם הבאה

דברים שנאמרים בלי מילים בחדר 

יכולה רק הנפש להרגיש....

כשאנו בחדר 

והעולם מצטמצם

למרחק שבין הרצון

לבחירה.

שם, בדיוק שם,

הכל מתחיל 

לא ממעשה,

אלא מהסכמה שקטה

להיות חשופים

יחד

תקשיב, זה הזוי...

אתה לא בגיל שלי,

ממש לא בטעם שלי,

וממה שראיתי  בקבוצה אין לך איזה גוף מפלצתי...

אבל בכל זאת... המילים שלך, הסיפורים שלך!... הם הטריפו אותי!"

במילים האלה נפתחה ההודעה שקיבלתי בצאט  וכמעט והאשים אותי בשימוש במילים מגרות ללא היתר וכתיבה מפתה ללא רישיון.

כך התחיל  הסיפור שלי  בעולם היצרי שלנו .........................

סיפור נפלא שהתחיל במשפט שדה .......

בחדר, 

האור נמוך.

הזמן מאט.

אני מקשיב לפני שאני זז.

לא פקודות.

לא דרישות.

רק נוכחות.

אני מתקרב אלייך .

כך שתשמעי את הלב שלי 

לפני שתרגישי  את מגע ידי 

ואם תבחרי להישאר ברגע,

ותנשמי עוד נשימה אחת,

אולי תשמעי—

לא רק את הדופק שלי,

אלא את הנפש שלי

נפתחת בשקט,

ולוחשת

לשלך