חושך בקצה הערפל

מנסה להתקרב לאלוהים כמו פעם אבל הוא רחוק ממני. הזמן עשה את שלו.

תכלס' מבינה אותו.

רק מקווה שהוא ירחם עלי ולא יתאכזר.

לא לא.

לא מה שיש ר עולה בראש.

לא לזה התכוונתי.

במשך החיים הבנתי, שכשאני ישנה, אני חייבת אותן מכוסות, בקיץ בחורף, תמיד תמיד.

זה כאילו מקום שאם הוא גלוי, אני לא נרדמת

אם השמיכה קצרה, תמיד יש עדיפות לכסות את הקרסוליים והעקבים. ולא את החזה והצוואר.

עד שגיליתי, שהאורגזמה עוצמתית כשאני מעיזה להוציא אותן מתחת לשמיכה, אפילו רק להצצה קטנה

הכי כיף BDSM רך ועדין עם קצת סבל

שיער ערווה הוא הדבר שגרם לי לגלות את המיניות האישית שלי.

לא נעים לספר, אבל כשהוא התחיל לצמוח, היידים שלי עזרו לו לגדול, האצבעות דישנו וסירקו, וליבלבו אותו כמו עציץ של פרח הקדופול.

במשך החודשים שבאו, הטיילת הורחבה בסמטאות ובחריצים, עם פריחתו והתפשטותו של השיער, שבנתיים גם התעבה והסתלסל והתתלתל.

תמיד אהבתי את הכאב הדק והסביל. למשוך, לגלגל, לתפוס, לסרק.

אבל לכל משחק יש סוף, האורגזמה התפרצה בלילה אחד, בלי כוונה , תאמת.

ואז המשחק היה כבר של ילדות גדולות, והסקרנות לחקור ולגלות הייתה בשיאה.

מאז עברו לי בין הרגליים הרבה ****

ושוב חזרתי ל"לבד" אבל בשילוב של משחקי שיער וקליטוריס.

אבל מה שקרה בשבועות האחרונים, זו שריטה שמתאימה לכלוב.

כל לילה תולשת כמה שערות, פשוט תולשת, הכאב הזה עושה לי צימרור במקום הכי אינטימי ועמוק, אין לי הסבר לזה.

בקרוב אתחיל את מסע הבגרות שלי מחדש, כשאהיה חלקה כמו לפני הבת מצוה וחכה להשקות ולגדל את השיער.

טוב נו.

זה יותר מידי אינטימי ואישי, וגם סלקטיבי.

אבל אני אנסה.

יש רגע כזה, שמגיע זמנו של הכאב, הצער הקל הזה, על סף הסיבולת, שמגביר את הדפיקות לב ואת הכמיהה לתחושה ולזרם ההחשמל בגוף.

נראה לי שהמוח מקבל קצר, והאונות מתנגשות זו בזו כמו עננים לפני ברק ורעם, גם חדרי הלב מפרפרים באי סימטריה.

התשוקה מתפרצת לחצי דקה כזו.

אבל הכאב שנותר אחריה, הוא לפעמים טראגי, כמו העוקץ שבדבש והקוץ בשושן.

הרגע של המבחן והבידוק לדעת אם רמת הסבל הייתה מדוייקת או מופרזת.

מנסה להבין את עצמי למה החיישן שלי לא עבד, האינסטינקט זייף והתחושה נעלמה ודילגה על הכורח לצרוח ולהמלט.

את לסבית? אממ, לא ממש.

דו? בי? כנראה.

מה את מעדיפה? אוהבת? גם וגם.

מה יותר? או, זו שאלה.

אז ככה:

הסקס האמיתי עם בן הוא אחלה, באמת.

אבל אני אוהבת מושקע, ארוך, חצי שעה -שעה.

גירוי חזק, לא לגמור בי ולנטוש.

קשה להגיע לשיא בכמה דקות של גבר, לבנות יש את הסבלנות והזמן, עומק ואיכות.

סורי, לא התכוונתי לפגוע

וכמו מזג האוויר בעונה שבין קיץ לחורף.

אין סדר.

ימי שרב ויובש מעורבבים בקור רטוב.

בום בום בום

כמו שהלב דופק ומקפץ, והבטן מתכווצת מדיגדוג.

גם הרוח הנושבת משום מקום לשום מקום, סוחפת איתה שקיעות אדומות מרוחות באפור, וירח מתחבא.

והגוף שלי אוהב את הקיצוניות, זו שבין עונג לכאב, בין חיזור לציות, ובין רוך לפחד.

כתבתי בפוסט הקודם משהו, וכנראה יש בנים שהבינו הפוך.

אז אני אכתוב שוב

תבינו, העובי קובע לא הגודל והאורך, אם זה קצת קמור זה אחלה. 

לכל אלו שמשוויצים בפין שלהם, קחו בחשבון שככל שהוא יותר ענק, הסיכוי לאנאלי הולך ופוחת.

זה אפילו מפחיד.

ואם אתם רוצים הידוק מסביב לזין או להרגיש את הדיגדוג בקצה הכיפה, כדאי לכם לחשוב על טכניקה אחרת, כלי בינוני סביר ממש עושה את אותה עבודה.

אבל שום דבר לא משתווה לחיכוך ולחץ של פות על פות, כשהערווה נוגעת זו  בזו..

השתוללתי הערב בכתיבה. אבל בין כה וכה אני בכלוב, אז מה יש לי להפסיד.

כמה מכן יודעות שהייתי עד לפני כמה שנים ספורות דתייה, דוסית צנועה ותמימה, צדיקה לאבא שבשמים.

זה לא קרה יום אחד שהפכתי למופקרת מתהוללת, ורחוקה מהדת.

יש משפט ביהדות: כל זמן שהנר (=הנשמה) דולק, אפשר עוד לתקן (=לחזור בתשובה).

לפני כמה דקות מתכתב איתי, צעירה בת 24 עוד מעט, מישהו בן 41 לפי דבריו (לדעתי הוא כבר עם שיער ערווה מלבין, אבל שיהיה).

ואז נזכרתי במשפט מהדת החדשה שלי: כל זמן שהפין עומד (=עומד) אפשר עוד לזיין (=לזיין).

חמשושבת אשששש.

בודקת את עצמי עד איפה כח הסיבולת שלי, ולא מצליחה לקבוע מה מהנה אותי יותר, שריטות בבטן בין הטבור לקו השיער או צביטות בירכיים הפנימיות.

אולי את תעזרי לי להחליט?!

כן כן, את, אלייך התכוונתי.