חושך בקצה הערפל

טוב נו.

זה יותר מידי אינטימי ואישי, וגם סלקטיבי.

אבל אני אנסה.

יש רגע כזה, שמגיע זמנו של הכאב, הצער הקל הזה, על סף הסיבולת, שמגביר את הדפיקות לב ואת הכמיהה לתחושה ולזרם ההחשמל בגוף.

נראה לי שהמוח מקבל קצר, והאונות מתנגשות זו בזו כמו עננים לפני ברק ורעם, גם חדרי הלב מפרפרים באי סימטריה.

התשוקה מתפרצת לחצי דקה כזו.

אבל הכאב שנותר אחריה, הוא לפעמים טראגי, כמו העוקץ שבדבש והקוץ בשושן.

הרגע של המבחן והבידוק לדעת אם רמת הסבל הייתה מדוייקת או מופרזת.

מנסה להבין את עצמי למה החיישן שלי לא עבד, האינסטינקט זייף והתחושה נעלמה ודילגה על הכורח לצרוח ולהמלט.