יש חיבור נדיר שקורה בין שניים… הרגע שאין חוצצים בין מישהו, שהחומות כול יום נשברות עוד קצת ועוד שכבות שיורדות והליבה מתגלה, שיש תיאבון להכיר עוד מהחיים של הצד השני, שלאט לאט העצבים נחשפים ויורדים עוד ועוד עד לרבדים העמוקים, כשמתחילים להכיר בצד השני את מה מניע, מה מגרה, מה מפעיל, הסטיות מתגלות ומפרות את הראש, מהן נקודות העונג, עד כמה עמוק ולמטה ולריצפה אפשר, איפה הקצה ועד כמה אפשר למתוח אותו קצת יותר והכול מתחיל במנטלי שכובש את הפיזי...
בשלב כלשהו זה הייצרים שמדברים, הגבולות וההגבלות מתמוססים ומגיעה התחושה שהכול מותר, שהכול כול כך נכון, שאפשר לתת לדחפים הגולמיים לצאת, לאינסטינקטים הבסיסיים לדבר, לתת חופש פעולה לחיותיות הפראית הזאת ושהיא זאת שתתפוס את הפיקוד ושתוביל עד לאפיסת כוחות…
שיש גם בסוף את הרגעים שיחד נושמים, מעבדים, מפנימים, נוחתים, מחבקים, עוטפים, מתכנסים שניים לתוך יחד אחד, שיש שלווה שעוטפת, שיש מעבר, יש את המשמעות, יש את העולם שמאחורי הכול, והרגש שמדביק את הכול יחד, חיבור כנה ואמיתי...
מתגעגעת לזה,
זה נדיר... אבל פשוט יפייפה.