לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

yours

אנחנו מזדיינים במילים זיון עמוק ונוגע שוקעים ויוצקים מילים משלנו לשקעים שלנו.

המילים שלנו מתגלגלות בפיות שלנו כמו זרע ומיץ כוס בנשיקה של אחרי- מתערבל ומתערבב בפה ועל הלשון הלוך חזור וחזור והלוך מאליך אליי ובחזרה.

המילים שלנו כמו חיצים אנחנו יורים אותן לכיוונו של השני ננעצים עמוק בזיון המנטאלי שלנו אתה עולה עלי ואני עולה עליך עם מבט נוקב בעיניים ולא יודעים עדיין מי יוריד את המבט ראשון.

המשפטים נכנסים לראש עוברים בלב ונוזלים מהכוס, אני מנסה לסגור את הרגליים שלא יצא החוצה, שלא תריח את הריח החשמלי שלי מתוך המסך שלך.

שולחת לך אדומה בצבע כחול עמוק, פורנו כתוב,שנראה בשידור חי, אתה עונה לי בהודעה של דיו דיגיטלי שנוזל לי לתוך הראש אל הפה על הצוואר לחזה ועל הבטן ולמקום החם הבוער שלי, הדיו מגיע עד קצוות האצבעות מעורר כול חלקה בגוף וכול פיסקה, פסיק, מרכאות ונקודה.

משפטים חודרים עמוק ארוכים ומעיפים וקצרים ונוקבים- מלחמת התשה עד הסוף שהגוף מואר ומעורער הראש כבר לא יודע לחשוב המילים ברחו מהנשמה נשאר רק שלוש נקודות של המשך לא ידוע.


ואני? ואני כאן ושם offline והרבה על on זורמת ומקשיבה לצליל החיוג בהקשבה מלאה ורק מחכה לספוג את צליל המקליד אצלך.


הגוף מגיב ורוצה אליך ובתקווה שתתעורר אבל המנוי אליו התקשרת אינו מחובר.


אוהבת...תרים כבר את הטלפון מבקשת אפילו שיודעת שאתה כבר מחכה לי בבית.
לפני 5 ימים. שישי, 8 בנובמבר 2019, בשעה 21:43

מגורה היום נורא,

חסרת היגיון ושליטה לחלוטין…

הכוס עם זרמים מהבוקר מהשנייה שהתעוררתי הם זורמים באופן קבוע לא יכולה לעצור אותם או להירגע לרגע…

מפנטזת עליך מזיין לי את החורים הכי גס וולגרי שיש.. רוצה שתדפוק בברוטליות .. תקח מה ששלך ממני בלי לחכות לי… תכופף אותי ותחדור בבת אחד ועד הסוף, עמוק עד הבטן עד שכולי אהייה מלאה בך, חולה על זה בלי הכנה לפני ועמוק...הכי עמוק... שתכניס ותוציא בדחיפות חזקות וחד משמעיות, ואני מתחרפנת עוד קצת מכול אחת… ההברות יוצאות לי מהפה שלי בלי קשר לכלום… ובין ובין יוצא לי לפעמים כן…ותודה… ובבקשה עוד..

רק רוצה לספוג שוב מהטירוף הזה, תאוות בשרים, צורך אינסטנקטיבי אחד לשני... 

מפנטזת שאתה מרטיב לי עם הרטיבות של הכוס  את התחת ומכניס את הזין עמוק ומהר מרגישה את התחת שלי כואב ודואב אבל כול כך מתחרמנת מהכאב המתוק,ותוך כדי המחשבה עליך דופק לי את החור מטריפה, מרגישה את החור שלי לוחץ עליך  ואתה מפלח לי את התחת… בועל ומפרק לי… עצם המחשבה על זה עכשיו מרטיטה לי…אוח הפנטזיות... 

מפנטזת על כאב ממך של סתירות והצלפות שמתחילות לחמם יותר ויותר את הגוף עד לחשמל של בערה שזורם לי בגוף זה מעורר ומעוור אותי לכול דבר מלבדך..

הראש מתנקה ממחשבות, מתרוקן, מסתנכרן עם ההוויה עד שהרגע זה הדבר היחיד שמודעת אליו…

נושמת אותך מסביבי,

מרגישה אותך זז אפילו שלא בטוחה מאיפה רק יודעת שאתה כאן ואיתי עוטף את כולי מראה לי מחדש איך לחוש ולנשום ולהרגיש ולזוז…

לא מפסיקה לפנטז על הזין שלך קורע לי את הגרון נדחף ונדחק עמוק לוקח לי את האויר והאמת, לא באמת צריכה אותו כרגע רק תדחוף עוד…עד שהריר יצא וינזל עליי, שהדמעות ירדו, שאזיע את נישמתי, והכוס ינזל יותר ויותר והרטיבות תציף לי את הכוס ואז תמרח הכול עליי שאני ואתה נראה ונרגיש כמה הגוף שלי צורך אותך ומגיב אליך ומרטיב ממך… תזיין לי את הגרון עוד כששוכבת על הגב לרוחב המיטה אתה פותח ומפשק לי את הרגליים… מפליק לכוס הרטוב והרגליים נסגרות מעצמן אתה מפשק אותן שוב בכוח  ונותן עוד הפלקות.. דוחף לי את האצבעות עמוק ומזיין איתן בזמן שאתה מזיין לי את הפה החורים שלי מלאים בך ועדיין גרידית רק תדחוף עוד…

אתה בפיקוד עליי וההיגיון עזב את הביניין סופית וכול מה שאני עכשיו בשבילך זה גוף, בובה, רק תקח, תהפוך, תזיין, תדחוף, תאכיל ותשקה אותי בך וכמה שיותר…

הטעם שלך כמעט עומד לי על הלשון והריח באף….

מוכנה להרוג בשביל זה עכשיו…

רק בשביל עוד רגע אחד כזה….


החרמנות רק מתגברת,

הטירוף אוחז בי שולט ומנווט, 

מרעיד לי את הנשמה,

הכוס נוזל וצמא למגע,

לא מוצאת רגיעה גם אם מאוננת,


זה רעב אחר…


זה רעב אליך...

 

 

 

 

לפני שבוע. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 13:39

בור נפער בנינו, לא יודעת אם יהיה אפשר לגשר מעליו, כואב לי, ובעיקר כי המחשבה שלא יקרה יותר אוכלת את עצמי שלא נחווה את זה יותר, שלא ניגע ונחוש אחד את השני ולא נהנה מחום האהבה שלנו… לקחת ממני את היכולת להנות גם ממך וגם מכול דבר אחר…

קימטת את הלב וזרקת, אפילו שיחקת כשניסית לקלוע אותו לפח, בסוף גם ווידאת ששם הוא נשאר.

ידעת את מה שאתה עושה ועשית בכול מקרה ואני נתתי לך האפשרות הזאת והבעלות על ההחלטות זה אני אשמה בדיוק כמוך לא חושבת שהיה כאן משהו שלא היה הדדי ולא חושבת שאתה לקחת יותר מאשר אני נתתי... 

כעסתי והייתה לי כול זכות כי שיחקת בחוטים ששמתי בידיים שלך החזקת בהם צמוד והם שיגעו אותי ומשכת והנעת אותם עוד.. 

הרגשתי בסוף שאני נלחמת על אוויר ועוד רצית שאשב בצד, שאהייה לידך אבל לא שלך, שאחכה לכול פירור רק למוצא פיך, לאהוב אבל ללא הבטחה... 

אבל זה לא אני…

אצלי זה או הכול או כלום..

החלטת בשבילנו שזהו אז קמתי ניערתי את האבק שכיסה, שהכאיב והסתיר לי את האור…

התקדמתי הלאה בכוונה ובמאמץ אדיר לכיוון אחר לכול כיוון שהו ,זה כאב לי ורק רציתי לטשטש וגם אתה עשית כמוני רק בדרך אחרת..

רציתי לא להרגיש וזה הרגיש לי רע יותר  זה היה מהול בכאב, זה לקח לי את האוויר ,זה רוקן את הדם החם שלי מהלב ונשאר בו רק קור וריקנות, נמצאת שם אבל נמצאת הכי רחוק שיש, מפנטזת שזה אתה בכול שנייה, סופגת הרבה על הגוף כי כול מה שרציתי זה לכאוב כאב אחר, אולי יכהה לי את הכאב הנפשי שלך פחות, הצטערתי מאוד על זה שזה קרה, הרגשתי רע עם עצמי כי לא הייתי שם ולא בשום מקום וזה הכול בגללך …


מרגישה הכי צורך אליך ולדבר איתך אפילו רק מילה ממך אבל אין לי מילים שיוצאות רק תנועות שפתיים ללא קול אז חושבת שעדיף שלא אפנה…


זה יעבור לאט בכאב ובקושי בעיקר כי עוד לא מוכנה לשחרר את התקווה שעוד זה יקרה…

יקח לי זמן לטשטש את העקבות שלך על השביל שלי, העקבות היו עמוקות וחריצי הנעליים ברורים מאוד…

דאגת מאוד שאולי אני לא מרגישה ועכשיו רק תן לי את האפטיות לתחושות שחונקות…


כמה טיפשי…

שנינו כואבים, אוהבים, כמהים, מרגישים, מתגעגעים אבל החלטת שזה לא מגיע לנו האושר הזה בלב.

אז עכשיו שנינו ככה...

הפוכים עם עצמנו,

לא מוצאים רגע לנפש לנוח,

חור חלול ומלא בריק, 

אין את המקום שהכי רוצים להיות בו,

אין את האוויר שהריאות שלנו צריכות,

אין את הסם הממכר שממסטל הכי גבוה,

העדפת שיכאב,

שזה לא יהיה יותר…


אז ככה נרגיש.

ככה זה יגמר.

בכאב.

בצמא ורעב שלא יבואו על סיפוקם. 

כול אחד בדרכו.

מקבילים ללא נקודת מפגש.

רכבות שעפו מהמסילה אל המקום הנכון.


אולי צריכה לקבל את זה שזה היה רק זיקוק יפה ומרגש ומרטיט שנעלם כלא היה,

הבזק אור חזק ומסנוור של ברק, רעש גדול של רעם שבא ישר אחריו ואז הכול נהייה שקט וחשוך בחזרה,

כוכב נופל יפייפה שנותן אות אחרון לחיים שלו,

עין הסערה, רגע נקי ומדהים ושקט ורגוע באמצע בלאגן החיים…


ככה עדיף? 

פשוט לוותר?

להפנות את הגב?

להשלים עם זה?


אולי זה מה שזה נועד להיות. 

אולי כבר אין עוד סיכוי. 

 

 

 


 

גירסה מהממת של השיר ממליצה לשמוע…


❤️

 

לפני שבועיים. חמישי, 24 באוקטובר 2019, בשעה 20:52

לא מבינה איך השינוי הזה מהיר כול כך…

איך זה קרה לי?

ויותר חשוב לי להבין למה…?


התזוזה בגאווה ובאגו שלי שחתיכה אחרי חתיכה נשברים ונמסים מולך, נופל כול פעם עוד קצת ועוד קצת..

מתנמכת, המוסכמות מתחילות להתכופף , תבניות מתפרקות, נותנת לי להרגיש , ולהיות רכה, נותנת לעצמי את המקום המעריץ והצמא , כול דבר ממך שמגיע קרוב אלי אני ניגשת, שומרת ונוצרת….

כול מילה נעימה ואוהבת ממך אליי עושה לי טוב ונוגע בי, ומרומם אותי,אני מרשה לעצמי  להתקרב, לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שזה היה ,זה קרה פעם זה לא שלא אבל בעבר הרחוק ממש עוד לפני המציאות שהגיעה,

מרגישה צורך חזק אליך כמעט כול הזמן, זה לא נורמלי, זה לא רגיל, זה לא מציאותי, אנחנו הזיה, זה לא הגיוני, פאטה מורגנה, חזיון תעתועים שהמוח שלנו יצר בשבילנו,

זה עולם רק שלנו וזה עוטף, ונוטף ומטריף….


זה הגיוני בכלל?

ככה מהר וחד וחלק וישר לבפנים?

זה פה וזה נוכח

וזה ככה בא ישר כמו רוח לפנים,

רגשות שאפשר להרגיש בידיים…


כבר אז החלטתי להניח את ההיגיון בצד איתך, לתת לעצמי לנוע ולהתמסר לתחושות וההרגשות, לצאת מהצל של הפחד מנפילה ומהשיתוק שהוא עושה…

ופשוט לחיות ולהעיז גם להרגיש…


בשנה האחרונה עם כול השינויים שעשיתי אני מחזקת את עצמי וחוזרת על זה כול פעם כמו מנטרה מרגיעה לנשמה…

אומרת ומזכירה לעצמי שבתכלס מה כבר יקרה?


אני חייה וחייה בטוב יחסית אחרי כול התלאות שהיו לי ועברתי, כול השחור שראיתי וחוויתי, נפלתי מיליון פעמים וקמתי מיליון ואחד,

עומדת יציבה יחסית,

הרוח כבר לא מפחידה אותי,

השמים לא נפלו,

אז מה כבר יקרה?

כאב? קרה ויקרה וזה עובר ודועך ונשכח...

סבל? עברתי ים רוב הסיכויים גם עוד אעבור כי זה חלק בלתי נפרד מהחיים…

דיכאון? קמתי עשרות פעמים ונלחמתי כול פעם, כבר לא נכנעת לו…

חרטות? אין, זה ביזבוז זמן מוחלט בעיניי….

כישלון? לא חסר לומדת לקח וממשיכה הלאה לדבר הבא…


הזמן מרפא כמעט את הכול ומה שלא הוא מעמעם ומרגיע ונותן להסתכל על הדברים אחרת…


לא להבין לא נכון,

אני לא חייה באיזו אשלייה,

ולא הכול ורוד,

אני ריאלית ומודעת כול כך לזה שזה יכול בשנייה  להתרסק ולהתפוצץ לי בפנים,

וזה לא תהייה מכה בקטנה ולא זניחה ויקח לא מעט תעצומות נפש להתגבר דווקא בגלל העומק של הדברים,

בגלל העצבים החשופים ובגלל שהחור כבר הגיע לשורש…


אבל הפור נפל, הלב החליט שהוא לוקח את הסיכון והראש חתם איתו על האמנה, זה הסכם ללא דרך חזרה,

מפה זה רק להילחם ולאהוב או למות מוות אפור,

וכול הצדדים שחתמו על ההסכם מודעים להשלכות…

 

אבל לפחות יודעת שחייתי בדרך,

שאהבתי, הרגשתי, חוויתי,

שלקחתי איתי משהו, זיכרון,

נגיעה, תחושה,

טעם וריח לחיים,

לא משנה עד לאן נגיע ביחד…


יותר ויותר מרגישה ומבינה שבחיים זה הפואנטה….


הדרך.


אז רוצה עוד להרגיש,

תן לי עוד ממך אהוב שלי וכמה שיותר…

💕

 

 

 

לפני 3 שבועות. שישי, 18 באוקטובר 2019, בשעה 07:38

כול מה שרץ לי בראש בימים האחרונים זה הזמן שלנו..

מקבלת את זה שההיגיון בראש שלי כבר מזמן אזל מהמלאי איתך…

יושבים במרפסת  מגע כדרך הגב, שנוגע לי עמוק, שרק תן לי עוד ממנו רק כי הוא הכי טבעי ואגבי, המודע לא מעורב בו ואין כוונת תחילה,

מדברים ואני מתגרה שיכלית עוד קצת ממך, כמה מושך זה גבר חכם אוח שווה בעיניי יותר מהכול, העיניין, האתגר, ההפרייה של הראש,נותן לחשוב,להבין שיש מה ללמוד, מהשיחות איתך אתה מבהיר לי שאני שקופה,

ואין לי מאחורי מה להתחבא כדי להסתיר את העירום הנפשי,

האופציה היחידה זה לפשוט עוד,

עד להפשטה של העור גם,

עד לבפנים,עד למוח ולב חשופים, עצבים גלויים ורגישים, עד שהמקור בי נחשף, 

ואני נכנעת לך לחלוטין….


הגוף רוצה והראש רק מפנטז עליך נוגע, חוקר, חופר, ומטריף, מתעלל, דופק, ופותח, מרחיב  מכניס ומוציא, החורים שלי מוגשים לך, חודר לי לכול מקום לכול החורים, זין, ידיים, כדורים, דילדו כזה ואחר, כול מה שבדרך…

בבקשה תן לי עוד אתחנן גם,

אבקש ממש יפה גם,

רק עוד קצת או הרבה או משהו…


רוצה את הכאב בגרון בבוקר יום אחרי ולהרגיש שוב כמה עמוק הכנסת אליו את הזין וכמה הרבה זיינת אותו כמה הוא כאב ושומש וכמה היה טעים לי השפיך שלך שזה נדיר, לפנטז שוב על השימוש שלך בחור שלי שנקרא הפה רק כדרך הגב…


אתה מחבק והידיים שלך מתגנבות לשדיים מתחיל בליטוף קטן לרק לגרות ולהקשות אותן,

צביטות קטנות שלאט לאט מתחילות להיות חזקות ומכאיבות,

גניחות מתחילות לצאת ללא שליטה,

אתה הופך אותי מתיישב עליי וסוגר את הידיים שלי מתחתיך השדיים שלי לפניך ואתה מתחיל להכאיב להן ולסתור להן יותר ויותר חזק החום בהן  כבר בוער,

כול סתירה שורפת בפיטמות עם כאב חד בקצוות,

מסמן אותן, הן מתחילות לתפוס צבע וכתמים קטנים ציבעוניים שהופכים לשטח צבעוני,

אני מנסה לזוז ללא הצלחה אתה רק תופס יותר חזק,

אתה מדבר אלי תוך כדי מלמד אותי ברוגע  מי אני ומי אתה תוך כדי מטמיע אותך עמוק בתוכי בסבלנות, 

אתה ממשיך בעיקביות עם השדיים,

מלמד אןתי דרך הראש והגוף שלי זה תופס אותי שם, מכניע את הגוף שלי עד שהוא מוריד את שכל על הבירכיים,

המקום בנינו נטמע, נטבע ונלמד שם עמוק בתוכי. 


אתה מרביץ בי את תורתך, רואה ומרגישה איך האמונה באחד מתחילה להיות מוחלטת ובלב שלם, מי שמאמין לא מפחד והכול לטובה…איתך ובך. 


משתוקקת כבר לעוד…

💕

 


 

 

 

 

 

לפני 4 שבועות. רביעי, 16 באוקטובר 2019, בשעה 13:40

 

 

.נסגרת לקצת



 
 

 
Don't take her for granted

 she has a hard time


Don't misunderstand her or play with her mind


Treat her so gently, it will pay you in time


You've got to know she's the sensitive kind


Tell her you love her, each and every night


And you will discover she will treat you right
If you believe

 I know you will find


There ain't nothing like the sensitive kind


She gets lonely waiting for you


You are the only thing to help her through


Don't take her for granted, she has a hard time


You've got to know she's the sensitive kind

 

 

 

 

...המילים בדיוק שם

 

לפני חודש. ראשון, 13 באוקטובר 2019, בשעה 10:17

דורה מזמינה אותכם למסיבה...

בטוחח יהיה מעולה...

תהנו!!!!

🎊🎊🎊🎉🎉🎉🎉

 

 

 

 

פרטים אצל דורה 

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=922221&blog_id=104785

 

 

 

 

 

 

*לא אהייה מסיבות אישיות לצערי... תהנו והמון בהצלחה דורה!!!! 

לפני חודש. שבת, 12 באוקטובר 2019, בשעה 17:39

היינו מעל למילים,

הוויות מלופפות אחת סביב השני,

דיברנו במבטים ארוכים שאף אחד לא חשב להסיט אותו מהופנטים,

הרצון לבלוע כול פיסה שנזרקת בנינו,

הצרכים שלנו דיברו אחד עם השני, הצורך ברגש,

הצורך שהזין יהיה בכוס, הצורך בכל החורים מלאים  אחד בתוך השנייה ואחד בשנייה בכןל צורה שהיא, הצורך שהפיות שלנו יתחברו, הצורך של לחבק ולהיות קרובים עד כדי רצון חזק לחיבור הגופות שלנו,

להרגיש שכול רגע נכון וכמו שאמור להיות,

טיניזג נפשי וגופני,

מתח של אנרגיה מאחד לשני כזה שכמעט מרגישים פיזית, להאכיל אחד את השני בעצמנו,

ההיגיון יצא ורק הרגש דיבר, החלפנו בנינו הברות שהתחברו בתודעה כמשפטים רבי משמעות.


הכול נהייה תפל פתאום, הצבעים דהויים, נפילת מתח אחרי ההיי הגדול,סתמיות אופפת, מעוננן, ואפור, כמו הטעם עומד על קצה הלשון אבל הוא לא בפה , הוא שם רק בתודעה…


והגוף רוצה רק לחשוב שוב,הראש רוצה לחוש שוב

וזה שם אבל האצבעות לא מגיעות…


אולי צריכה להפנים שככה זה ישאר שזה היה רק טיפה, רגע, נשימה,הפסקה קצרה, הברה, פינת חמד, נווה מדבר,חוויה, תמונה באלבום החיים…

 

לא מצליחה להגיד על זה טעות שזה קרה, זה היה טוב מידי, ולא הייתי מוותרת על זה, האמת שהייתי גם עכשיו שיודעת זה מה שיהיה עושה את זה שוב, גם אם זה רק טיפה בים החיים, גם אם זה לא יקרה יותר, גם אם זה ילך ולא יחזור, אני שלמה ושמחה עם זה, שחוויתי את היופי הזה גם אם זה היה רגע בהשאלה, גם אם לא יחזור,

גם אם זה כול מה שנועד להיות…


עשיתי מה שיכלתי…


זה כבר מעבר אליי.


להפסיק? לוותר? ללכת?

 

 

 

 

לפני חודש. שישי, 11 באוקטובר 2019, בשעה 19:52

שוכבת באמבטיית השישי שלי שבחופשים האחרונים נהפכה לאמבטיית החופש....


המים עוטפים אותי אבל לא מצליחים לחמם, זה לא מנחם אותי היום,  היום היא גם לא מצליחה להרגיע לא את הגוף ולא את הנפש..

חסר לי את הנשמה שלי עטופה בכול ההוויה שלך את הרעב שלנו לבלוע כול חלקיק פיזי או רוחני אחד  של השני..

את הפיות שלנו לא נוגעים רק פתוחים אחד מול השני חולקים את האויר והתשוקה.

המחשבות שלנו מאוננות אחד את השני בהכי רטוב, לוחצים על הנקודות, אני מתגרה עד אורגזמה מההבנה שלך את החיים, הצבת לי מראות בדיוק במקומות שברגיל הזווית לא נותנת לראות,

אנחנו מדברים מעל הזרם הקבוע והצפוי של המים החיים שזורמים מסביבנו ביום יום…


מונחת לי פלטה על החזה,

היום האויר כבר לא מספיק כדי למלא לי את הריאות…


נשרפנו אהוב שלי  והאש באה היא לא מחכה אז זה או שניתן לה ללהרוג אותנו לאט לאט, בכאב וגם נרגיש כול שניה של הגוף נאכל

או נאמץ אותה לתוכנו ונגדיל אותה ונטפח אותה עד כלות.


כול מה שרואה בראש שלי כבר כמה שעות זה השנייה שאתה נכנס ואנחנו פשוט טורפים...כמו היינו מורעבים שנים...כמו שגילנו את המהות  והפואנטה של הכול, כמו רגע תגלית ותכלית.


עכשיו אחרי שהורדת לי את הפחד מלהרגיש,

אין לי אפשרות לעצור או לחזור,

וזה מאוחר לי…

אני כבר שם יד ביד איתך.


צריכה אותנו,

נקי ואמיתי עד העצם

 

בוא…

 


חושבת שכמעט כול מה ששמעתי היום זה השיר הזה..

זה מה הרגיש לי.

 

We don't want that

 

I can't go on without you

 

 

לפני חודש. שישי, 11 באוקטובר 2019, בשעה 05:15

לא בירכתי עד עכשיו

ובדרך כלל בחיים משתדלת לעשות דברים בזמן שלי

אז מאחלת לכולם

 

שכול אחת  בשרשרת האורגזמות יהיו טובות וחזקות כמו הראשונה כזאת חמה ורטובה ועוצמתית ומעיפה ומרעידה ושתבוא עלינו לטובה אחת אחרי השנייה, 

מקווה שנתחיל את השנה עם האצבעות של יד ימין ונסיים עם כול היד, 

שהלשון לא תתעייף לו ולה, ולי ולך לעולם, 

שנהייה כמו ילדים עם אין סוף אנרגייה  לשחק בך ובי, 

שלסימנים יקח הרבה זמן להיעלם, 

שהפרפרים ירקדו תמיד בבטן, 

שתמיד נהייה "רעבים" ו"צמאים" רק במובן הטוב של המילה, 

שנתעייף ונסיים את היום מפורקים ושדודים רק מהסיבות הנכונות, 

שנהייה תמיד רטובות, 

שתהייה לכם תמיד זיקפה חזקה, 

שתמיד יהיה באפינו ריח טוב של זיון איכותי, 

 

 

ומעל לכול, 

אהבה

פשוטה, כנה , נקייה,ומלאה. 

 

 

 

 

 

💕💕💕💕

 

לפני חודש. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 06:01

כשנכנסת התחברנו כמו מגנט כאילו כול הכוחות הביאו אותנו לכדי החיבור הזה.. כאילו הכי מוכר והנפש מצאה את הבית שלה… שרפת אותי באש שלך והלהבות שלנו התחברו למדורה גדולה בחום שלא מרחם.

לקחת אותי… ככה…שברת לבנה לבנה… בסבלנות ... אכלת לי את הנפש עם סכין ומזלג.. חותך כול פעם חתיכה קטנה, ואז שם בפה, טועם את הטעמים, ובולע אותי ואיך אני אוהבת שאתה ככה נהנה מזה… ואני מרגישה עם זה כול כך טוב להגיש לך אותי ככה מטובלת בחיוך וצחוק וחום ואהבה ועם קמצוץ של חריפות … אני שותה ממך בשקיקה כול טיפה של חייך שאתה נותן לי זה מרווה לי את הצימאון והיובש שאפף אןתי תקופה ארוכה...אתה מטפטף ויוצק עלי את האמת שאתה רוצה בשבילנו… סותר לי את המציאות הנכונה לנו שהיא תיכנס ותחלחל, שאתחיל להבין את המקום הקטן שלי לעומת המדהים שאתה וכול שניה שעוברת רק רוצה להתעטף בצל שלך.

מזמן הגירוי השכלי לא הרטיב לי ככה…

החורים שלי  בשבילך רק תיקח ובשנייה אחת ובבת אחת אני נכבשת, הגוף עונה ונותן לך אותו עוד לפני שהמחשבה מעכלת, הוא נותן לך אותי עוד לפני שהראש הספיק להגיע לשם ובלי לדפוק למחשבות חשבון…

המאבק שראית שהיה לי עם עצמי היה קשה, אף פעם לא הייתי שם לגמרי ואף פעם לא נתתי לזה לתפוס לי, אף פעם לא ויתרתי ככה, זאת טריטורייה שלא מוכרת לי לחלוטין הראש לא ידע איך לעכל ולשחרר מאבק רציני וכואב קרב על האדמה היה שם ואני נשבתי בכלא שסגרת עליי עם סורגים מסביבי-הרכוש שלך…

מבהיר את זה ביותר שקוף מחמצן.


לא יצא לי מהראש מה שאמרת על להיות הכלום שלך שזה עולם וכן איתך זה פשוט להיות עשירה באושר…


מפחדת להגיד את זה ולחשוב ולהיות שם  ואתה יודע כבר למה, רק מהפחד שלא יהיה, שיעלם, שיברח, שיגמר, שמשהו ישבר אחרי כול המלאות הזאת מפחדת שוב להתרוקן זה יהיה בור, באר תיפתח, מכתש בעומק הנשמה.. זאת הסיבה שמפחדת כי עכשיו שטעמתי, אני אתפרק ואשבר למיליון זכוכיות קטנות… זה מפחיד אותי מאוד, ממש מאוד..זה משתק אותי.


אבל כבר מאוחר מידי בשבילי אני כבר לא שלי אומרת לעצמי צ'או. 


הגוף היה שלך היה כבר בדקות הראשונות… והנפש הייתה רעבה להרגיש אותך כמו שנים של אפור… וטפטפת טיפות חמות של אדום בוער שנשארו לי שלמות בפנים. 


אתה מודע שזה מה שעשית?


תיקח לך,

קח את המגש שאני מונחת עליו.