Yours

הבטחתי בפוסט של אתמול לכתוב על הצד השני אז אשתף 😈

בסשן פומבי מעורבים כמה חושים וזה מורכב ומעורבב בו זמנית מהאול אין בסשן ובו זמנית הבזקים קטנים של יש גם מסביב, זה חצי מבט, חצי מודעות, זה הרגע הקטן של בין ובין, והמצבים האלו של הכול ביחד, של גם וגם וגם, של עומס גירויים, זה רק מטריף אותי יותר ומעיף ברמות אחרות... 

פומבי אולי אמור להשפיל או להביך אבל קורה לי הכי ההפך שם ומשהו בזה מפעיל בי את הדחף דווקא להראות את הכביכול אסור, האסור שיראו אותי למטה, אסור שיראו עד כמה אני שם מוקטנת, מושפלת ומביכה ואפס וכלום, האסור שיראו אותי זנותית, אסור שיראו אותי חרמנית ומינית וקינקית, אסור שיראו לי את הכוס הציצי התחת, כול המצבים האלו של האסור ביום יום בעולם הונילי, כול הגינונים והנימוסים של ציבור עבודה משפחה וסתם ברחוב, כשאני שם אין מוסר, הגינות, ערכים, צניעות, להסתיר, להחביא, כול האמור להיות פשוט נעלמים ברגעים האלו ושום דבר כבר לא משנה שם, שם אני בלי המסכה הזאת שמסתירה את הסוטה שלי והמטונף הזה מהעולם רק לגמרי חשופה כנה ואיך שאני הכי רוצה להיות.. 

כשהיינו במועדון מעבר לאנשים שעברו והסתובבו, שנינו שמנו לב לבחור שלאורך כול הסשן פשוט עמד שם מולנו, ממש הסתכל עלינו והיה יחסית קרוב, ממש בחן וזז כול פעם כדי שיוכל לראות יותר טוב ולעומק, אחרי הסשן כול כך גירתה אותי המחשבה שראה אותי מוטרפת לחלוטין וכול כך עפה, שראה אותי על הריצפה מזיינת את עצמי על הרגל כשהציצי בחוץ וגונחת, שראה אותי עם התחת בחוץ תחתונים מופשלים בברכיים וחוטפת הצלפות מרעידות, אותי שם חצי שוכבת על הגב עם רגליים מפושקות חוטפת הצלפות בכוס ועד כמה נהנת ומגורה אני מההתעללות שלו בי ומהכאב שהוא מעניק לי ואז גם על הברכיים מולו עם היד בכוס מאוננת את עצמי ורטובה, שראה לי את הכול, כמה כלי, כמה אפס וכלום, שראה את הרעב הזה, את האמת בזה שכול מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה זה חרמנות גולמית גסה וסוטה, שראה עד כמה להיות הכול בשבילו וממנו, כמה ברגעים האלו זה הכי חשוף, התערטלות פיזית ומנטלית, הכי פנימי, פרטי, אינטימי ובאישי, הכי זונתי, חסרת כול בושה ומבוכה, הכי פתוח, הכי ערומה והכי עד הסוף… 

הדיסוננס הזה בין הרגעים של המוצנע והאסוף והאמור להיות המהוגן הזה לבין ההכי מוחצן וסוטה ערום ומופשט וחשוף פשוט כול כך מחרמנים ומגרים אותי... 

אחד הקטעים שלי זה מציצנות, גיליתי את זה מתי שהתחלתי ללכת למועדונים בדסמים,  זה משהו שיש בו קטע שמרגיש קצת כמו סוד קטן מלוכלך ומטונף, משהו אסור וסוטה ומשהו שעושים בהסתרה ורק שלא יתגלה, ולרוב לאנשים בסיטואציות כאלו יש צורך להסיט מהר את המבט...  אולי זה חלק מהקסם, אבל זה פשוט דבר שכול כך מגרה לי. 

נמשכת לכמה סיטואציות בתוך זה, במועדון אלו לרוב אנשים שלא מכירה וזה לא משנה לי ההרכב ומגדר המשתתפים, נהנת ממש לבחון, לפעמים לעמוד ליד או ממרחק או אפילו לשבת ממש קרוב, ממש להרגיש את המשב רוח מהשוט או מהיד שמונפת, להסתכל בתוך הדינמיקה, להסתכל על הפנים שלהם והתגובות למה שקורה, הרגעים האישיים שלהם בין ובין, החיוך, הצחוק הקטן והנגיעה והליטוף, לראות את  הכאב ואת המבט וההבעות, את איך שהעיניים מתערפלות, את הספאנקים ואיך התחת מגיב ומאדים, את ההתכווצויות הקטנות, לשמוע את הגניחות והאנקות כאב ואת הליטוף בכוס ואת הרטיבות, לראות את הקושי וגם מה מגרה,זה פשוט דבר שמהפנט אותי…

יש שוני כאשר אני מכירה את האנשים זאת חוויה שונה, לא יודעת מה יותר מפעיל בי אבל זה מרגיש אחרת, זה יותר בתוך הכול, יותר אישי וקרוב, יותר אינטימי ומבפנים, זה הרבה יותר מציאותי ומוחשי... 

הכי מדהים אלו הרגעים שהעיניים מצטלבות איתי, זאת הרגשה של השתתפות ברמה כלשהי, חדירה לעמוק ולבפנים של הוויה שלהם, זה מבט של אני איתך, של אני רואה אותך ומסתכלת לך וזה מפעיל בי, בדרך כלל זה בא גם עם חצי חיוך יודע משני הצדדים..

אלו רגעים שהעיניים רואות, הדימיון מעבד והכול גורם לי להרגיש. 

אני לא חייבת קצוות בשביל להנות, ונהנת גם מהדברים הרגועים יותר כביכול ומאמינה שהכול יכול להיות הכי מדהים והכי מרגש כי זה הכול תלוי בעם מי.

ללחוות הרבה קצוות קיצוניים יש לזה גם מחיר, סף הגירוי והריגוש יותר חמקמקים, להתעניין דורש יחודיות איכות ויצירתיות , הפרקטיקות שנהנת מהן דורשות ניסיון משמעותי וזה לצערי כבר יותר מאתגר למצוא מישהו כזה, אבל גם יודעת שהרבה פעמים זה קורה במשפט או מבט או בחטף, רגע שקולטים בו את הניצוץ הזה, מבינים פתאום שיש גם למי שמולי את השטן הקטן על הכתף, ומגלים בשיחות של חשיפה עד כמה עמוק אפשר, השכבות מתקלפות, התיבות נפתחות, הסטיות מתגלות, חשוף וכנה עד העצם, תדר של יצר מול יצר, תשוקה, חייתיות, רצונות פרימאליים, הרעב הזה שתמיד רוצה עוד ויותר, הלהעמיק, לחשוף, להאמין ולבטוח עד רמת האין צורך לחשוב, שהאש מתעצמת ומפעילה ומאתגרת ומפרה ראש גוף ונשמה, להתנמך בשבילו וממנו ובאמון מלא עד להתמסרות שלמה, יפייפה ועמוקה, כזאת שהרגש הכי משוחרר ואוהב ועוטף והוא זה שמחזיק את הכול מחובר ביחד... הכי אמיתי ושלם. 

רק כזה רוצה ורק עם חיבור כזה אוכל להיות שלמה במקום הזה ורק אז אפשר את הכול ועד הסוף.

הרבה אנשים מסתייגים מהאמירה שבדסמ זה טיפול/ריפוי וכן גם לי יש הסתייגות רצינית  מזה אבל רק כשזה מגיע כ-המטרה והכוונת תחילה להכול. 

לא, זה באמת לא טיפול, אבל בסופו של דבר יוצא שזה מרפא הרבה יותר קשיים מכול "סדנאת נשימה".

כשהחיים מכאיבים ומקשים ויש עומס הבדסמ נותן מקום מדהים לשחרור התודעה ושיחרור של רגשות ותחושות שתקועים, מעבר לכימיה המדהימה שזה מעורר בראש ובגוף, הכאב מבחוץ משתיק את הכאב מבפנים והכול נותן שקט נקי שהנפש כול כך זקוקה לה, שקט שלאו דווקא אנחנו יכולים או רוצים או מצליחים ליצור ביום יום, זה אנחנו בצורה הכי כנה שלנו, הכי אמת ועצבים חשופים, הכי שקט של רגע לעצור הכול ולהניח את הכול מחוץ למתחם הזה, רגע של אין "אני חזקה", אין נכון לא נכון, אין שום פיקוד שלי, זה מקום טהור ומשוחרר לגמרי מכול מה שכובל, אין בו מעבר ללהיות נוכחת ברגע, אין ברגעים האלו מחשבות שמכבידות, אחריות, תפקידים, אין את השליטה האסופה הזאת שלי על עצמי, ללא האגו שמכתיב בי וזה נותן מחיקה וביטול טוטאליים, זה ריסט עמוק ומוחלט שבו אני נשארת בלי פילטרים ומסיכות אלה רק אמת נקייה.. והרגע הזה שבו אני מפסיקה להתנגד ומשחררת הוא המקום שהכי מפעיל בי, הכי מגרה, הכי חייתי, הכי תשוקה ארוטית של אש, זה מקום של רק אינסטינקטים פריימליים ואותנטיים, כנות עד העצם, שם זה הכי נקי וטהור, הכי פנימי והכי מקורי כי שם אני פשוט הכי אני.

ובעיניי השקט הזה הוא הכי מרפא שיש.  
 

הציפייה לפני סשן זה לוקח את הנשימה, ממלא את הבטן בהתרגשות, הדופק מהיר, הגוף רוטט, הכוס פועם והראש רץ לאלף כיוונים... 

כשנפגשים האש נדלקת, העיניים מתמלאות טירוף והחושים מתחדדים, הריגוש מדהים וכול הצלפה מעירה, הכאב משחרר את הכימיה המדהימה הזאת, העירפול מתחיל לתפוס פיקוד, הגירוי מרטיב, המגע מפעיל ניצוצות, עוד הצלפה ואני עוד קצת נאבדת, עוד אחת, מתחילה לא להרגיש ותוך כדי הכי להרגיש, עוד הצלפה והכוס כבר רעב, היד על הגרון לוחצת ומערפלת ואני רק מתגרה מזה יותר, עוד כאב, הראש כבר יוצא מהמודע וכבר לא יודעת איפה ולמה ומה וכמה, אני רק שם והכול מהיר וגס ואלים, הכול אינטנסיבי ועמוס ומלא בגירויים שמפעילים, מכול מקום וכול הזמן ואין נשימה או רגיעה, ועד הסוף ואז עוד.

ואז שקט. 

לוקחת אוויר והרגע הזה כול כך נקי, כול כך שלם, אופוריה מדהימה שעוטפת,זאת תחושת התעלות הרגעים האלו, זה רגע של יחד נושמים כול אחד בספייס שלו אבל מחוברים בחבל של החוויה, מנסה להבין מה היה כאן עכשיו, ומה נסגר ואיזה פסיכי, ואיזה טירוף, הגוף כול כך רפוי ברגעים האלו ובאותו הזמן הכי חשמל שיש, הכול בוער והכאב עוד פועם. 

ואז הווליום יורד, חיבוק, עטיפה, נחיתה, רוגע, שלווה טהורה של סיפוק שלם. 

זה המקום, המקום הכי שקט שקיים.

יש אקטים שאמורים להרגיש משפילים אבל מעוררים בי בדיוק ההפך, מגרים אותי ברמות אחרות, מפעילים לי את הלמטה המגרה הזה, מרטיבים לי את הכוס, מאתגרים ומפעילים לי את המוח עד שמתמוסס, אלו רגעים שבהם החרמנות כבר שולטת, הכוס הוא בפיקוד, הרעב מעוור כול היגיון, ברגעים האלו אין כלום מעבר לרצון במגע ורגיעה בגירוי החזק הזה, רעב של מה שתרצה ואיך וכמה ולמה רק בבקשה כן ועוד ויותר והכי והכול.

כמו במועדון, כשאני שם למטה לרגליו, ועם הרעב המתוסכל והדורש הזה, ומושיט לי את הרגל ומסתכל עליי עם חיוך זומם, ואני כבר יודעת ומבינה, והסיטואציה רק מעלה לי את רמת הבוער לטירוף, ואני חייבת, כול כך צריכה עד לרמת חייבת, אני אקרב את הכוס לנעל, והלמטה הזה, הסמרטוט לרעב הזה, שאעשה הכול, שמגרה אותי כול כך ומתגרה עוד יותר מזה שרואים אותי בכלום שלי, העד כמה מוכנה רק בשביל החרמנות שהוא יוצר בי, עד כמה היצר והצורך אליו וממנו חזק כול כך ומעוור, עד כמה זה מפעיל אותי עד לרמה של אעשה הכול,עד שכבר אין טיפת היגיון רק הגירוי הזה אליו וממנו מדברים בניהם, ביטול של כול אני בשביל הכול ממנו... 

ואז אני אתקרב ואשים את הכוס שלי על הנעל, אתחיל לנוע עליה, להזדיין איתה, להרטיב ממנה ועליה, ויותר זזה ויותר דופקת את עצמי עליה, ואסתכל עליו ואראה את הגיחוך שלו בעיניים כי הוא יידע כמה אעשה בשביל משהו כלשהו ממנו ועד כמה אני עד הסוף אהייה שם איתו ברגע הזה, העד כמה מוכנה להיות כלום ושום דבר רק בשביל שירגיע אותי, שיגע, שיפעיל ויתן לי אפילו רק קצת ממנו, גם אם זה רק הנעל, גם אם זה כזאת מטומטמת, גם אם זה מסתכלים עליי, גם אם זה עוד למטה, עוד כלום, עוד סמרטוט לבבקשה תתן לי ממך גם אם זה רק על הנעל.

הרגעים האלו של הכי למטה, שאהייה מוכנה לעשות הכול בשבילו,כי יודעת שרק הוא יוכל, שרק הוא יצליח ככה להפעיל ולגרות ולאתגר, יודעת שהכוח שלו עליי  כול כך חזק, הצורך לאפילו רק קצת ממנו, להתחנן לקצת מגע בגירוי שהוא יוצר בי…אלו המצבים הכי מרטיבים שיש. 

אני בררנית מאוד מאוד עם מי עושה בדסמ אולי יותר מידי אבל זה רק כי כשאני באמת שם מול מישהו זה מוחלט ועד הסוף וזה וטוטאלי וללא גבולות, עצבים חשופים, נשמה שקופה, בלי שום צורך להתכסות, עם מחשבות נקיות, כנות תהומית, להיות כלום ואפס וסמרטוט, ואגו ששותק, וזה מרגיש הכי נכון וזה רק כי יש את המישהו הנכון לאמון אמיתי שאפשר ליפול עמוק עמוק ושיתפוס, זה נדיר אבל כשזה שם זאת התעלות אמיתית, זה ביטול עצמי עמוק וחשוף , אין מילת ביטחון במקום הזה כי האמון כול כך שלם בידיים שלו שמלוות, בעוד קצת הזה במעבר למה שיכולה כול פעם, כי מכיר עד כמה ועד לאן,בעוד למטה ונמוך, בלכופף למקסימום עד מילימטר לפני הלשבור, שמכיר אותי יותר ממני ושיודע לדחוף כול פעם עוד קצת לקצה, זה המקום הכי מדהים להיות בו, שאין משפיל כי הבושה מתמוססת וזה מגיע לזה רק כשיש ביטחון שהכול מתקבל, שהכול בסדר ונכון, שאין משהו שירתיע, אין משהו שיבריח, שיעורר דחיה וניכור, שרוב הפחדים והמעצורים והמבוכה שלנו מגיעים בדיוק משם. 

כשאני מול מישהו ככה, בסשן, בביחד, בבועה, כשאני שם בקיצוניות הזאת ועד למקסימום, זה יושב לי על שני מקומות מאוד עמוקים, שני קצוות קיצוניים שמאוגדים בי וכול אחד מושך לכיוון השני, מקסימום באחד ומינימום בשני,ששניהם כבר צורך כול כך חזק ונכון לכרגע זאת הדרך היחידה שמצליחה להגיע לזה בעוצמות האלו ועד הסוף. 

זה בין הרצון לברוח והכי רחוק ולנתק כול קשר למציאות, ללכת לאיבוד בכאב,לשחרר כול שליטה, ביטול מוחלט של מה ומי שאני, להתנתק מהאסופה שאני ביום יום אל שום דבר וכלום, ואפס וריק מוחלט, אין כלום מלבד ביצוע והכלה וכלי לדרישות של הצד השני, ביטול של כול המרכיבים בי, של כול עצמיות שיש לי, של כול מה שבונה אופי, ערכים, אגו, חומות, עבר, מחשבות, פחדים… רק להיות כלי,רק להיות, ונטולת הכול, הכי נקי הכי כלום והכי הכול. 

ובין הרצון הזה להרגיש ולהרגיש הכי חזק, בעוצמות קיצוניות, ווליום מחריש אוזניים, לעורר בי חשמל, להרגיש משהו ובמקסימום, כשכול דבר מתחדד ותהומי, להרגיש ועד הסוף ושיחלחל ויבעבע בפנים, שיזיז וינער וישפיע ויניע ויעיר כי אין אחר מלבד זה עכשיו,זה כאן ועכשיו ולא שואל או מתנצל, לא מנומס, ולא מאופק, אלה מציב מולי עובדה מוגמרת, רוצה או לא רוצה, יכולה או לא יכולה, תרגישי. 

בקצוות האלו, במורכב והאמביוולנטי והדואלי הזה, בקיצוניות, במנוגד והטוטאלי, העד הסוף הזה, 

רק שם אני שלמה.

אני זונת כאב,

וזה לא כי אני חלשה, 

אלא כי שם אני מפסיקה לשקר. 

הכאב חותך את כל הרעשים, מוריד ממני תפקידים, ציפיות, נימוסים ומשאיר רק גוף שמרגיש וראש שמפסיק להתווכח.

אני צריכה להרגיש משומשת, כי בעולם שבו כולם לוקחים ממני בלי לשאול רק שם השימוש הוא בהסכמה, מדויק ונוכח ובפנים עמוק.

להיות משומשת זה לא להיזרק, 

זה להיבחר.

זה לדעת שמישהו רואה אותי מספיק, כדי לקחת ממני משהו אמיתי.

אז לא, זו לא דרך מעוותת להרגיש נאהבת.

זו דרך כנה ואכזרית וחשופה ואמיתית,

כי כשכואב לי אני לא מדמיינת אהבה,

אני מרגישה אותה.

אני סאקרית של רגעים אינטימיים, זה משהו שמכורה אליו, רגעים שכול כך מפעילים אותי, כאלו של אינטימיות מתוקה ומגרה, עמוקה וחשופה.

כמו רגע שאני מאוננת מול מישהו, שזה המקום שלי עם עצמי, שזה התנועות הפחות יפות ,התנועות הרעבות והמהירות והטכניות, שזה המביך הזה שקורה רק ביני עם עם עצמי, ונחשפת ומתביישת אבל גם כול כך מגורה מאיך שמסתכל עליי, יושב מולי,בוחן וחודר לי לאישי, לראות איך שהוא מתגרה מהגירוי שלי, מציץ ובוחן איזה תנועות מפעילות אותי, אמיתי שלי, לומד אותי, מסתכל על הכוס שרק מתרטב לי מהסיטואציה הזאת עוד יותר.

אני רואה אותו שוקל אם לגעת או רק להסתכל איך שמאוננת אותי מולו, מהתנועות, מהמשחק ברטיבות, מהקולות שאני עושה, הגניחות, ההתנשמות הזאת, הגירגורים, העיניים שנעצמות ונפתחות. 

וזהו מחליט שחייב ועכשיו לגעת וכשהוא מתקרב אני זזה ממני וסקרנית לרגע שיגע ומתקרבת ומשתוקקת, עוצרת את הנשימה, והציפייה הזאת , ואז אצבע אחת שמלטפת את הדגדגן ויורדת בין השפתיים שכבר רטובות ואני מסתכלת עליו משחק לי, מפתה, מסתכלת בעיניים שחודרות אליי ויחד אנחנו שם באינטימי, מכניס אצבע ועוד אחת, פותח לי ואותי ומכניס ומגרה ומתגרה בי ומפעיל ואני מתחילה לזוז על האצבעות ולהתחנן לעוד ורק קצת להתקרב ולהכניס עוד אליי, מאוננת אותי עליו, רעבה לעוד ואז בשנייה מוציא ממני ואז החוסר והאוויר בורח ממני ולמה ולא ובבקשה, ותופס בגסות ומועך לי את הכוס בברוטליות ופראות ומהר וחזק וסטירה ומתחננת לעוד, שעוד יכאב, ועוד סטירות והכוס כבר בוער, מתחיל לשנות צבעים ואוח הבערה הזאת, ועוד סטירות ואינסטנקטיבית סוגרת את הרגליים ופותח לי אותן בכוח, ומזהיר אותי ועוד סטירה ויודעת שלא לסגור מכילה את הכאב אליי, ואז כבר הדגדגן נפוח, הכוס בוער ונוזל ומכניס אצבעות ומתמסרת למגע ומתענגת, מתחילה להתנשם ולגרגר ולגנוח, ובבקשה עוד, ורגע וכמעט… 

 
בדיוק זה, האינטימי.

יש הרבה רגעים שנצרבו לי מהסשן בסדום, שלא מפסיקים להבעיר בי.

המון זמן לא קרה לי שכול כך הצלחתי להתנתק ולהתמסר ועד הסוף, הייתי כול כך מנותקת וכול כך נוכחת ברגע בו זמנית.

מנותקת מכול מה ומי שאני פשוט אפס מחשבה, אופי, ערך, פשוט שקט מוחלט מעצמי, והנוכחת כול כך ברגע שם איתכם פשוט קו ישיר בניכם אליי, בין הפקודה לביצוע עם אפס עיבוד בדרך, בלי אני או לחשוב או להתקיים רק להגיש אותי ולהכיל את כול מה מגיע ממכם אליי ועליי, רק להיות כלי לפקודות ולרצונות שלכם, וזה היה המון וזה היה מכול כיוון ובכול חלק בגוף והכול חזק וקשוח ואלים וברוטלי ועמוק ועוצמתי ובווליום גבוה, וברוב הדברים לא יודעת בכלל מי עושה מה ולא רואה ולא מסתכלת, והכול מהיר ועכשיו והכול יחד, אצבעות בגרון ונדחפות ועמוק , הצלפות עם אבזם החגורה מאוד חזקות שמפלחות אותי בכאב עמוק, הצלפות כאלו של חותם של כאב קשוח מכול אחת ואני חוטפת וחוזרת ומגישה וקשה וכואב ומאתגר ושוב מגישה ושוב כאב קשוח ומכילה ונותנת לזה להיספג ולחלחל לתוכי, הפיטמות נצבטות ושורפות, והיריקות שכול כך הדליקו אותי, והברוטליות האלימה הזאת שהעיפה אותי וחירמנה אותי כול כך, והמסכה שחצצה אותי וממני ונתנה לי יותר להעלם, הרגע שאני על הריצפה על הברכיים עם הפנים אליכם ורואה פתאום שאנשים מסתכלים עליי וזה העיף אותי ברמות אחרות שאנשים רואים אותי בכלום שלי , בהכי למטה אבל מרגישה הכי הכול ועפה וטירוף…

"ידיים קדימה" ואני שמה ומגישה אותן וחוטפת עליהן וכואב ומאוד ושוב מגישה אותי, וחוטפת שוב וכואב ומתקפלת אבל גם שמה אותי שוב כי מה שתרצו וזה מה שדרשתם וכשאני שם, זה הכי בובה אם לא אומרים לא זזה, מבוטלת לחלוטין ואני מגישה אותי שוב אפילו שיודעת שיכאב כי רק תיקחו, ואז אמרת לי לאונן ואני מכניסה את היד לרטיבות המטורפת שהייתי בה פיזית שהגיעה מהנפשית ומאוננת ומסתכלת על האנשים שצופים ונדלקת מזה עוד יותר ומפעיל אותי ברמות זה שרואים אותי בכלום שלי והשום דבר שאני ,שרואים עד כמה אני אפסית ובריצפה וסמרטוט וכלום ועפה מזה, וחוטפת בירכיים וכאב חזק ומאוננת חזק יותר וחוטפת שוב ומתקפלת, ואני במצב קשוח של מעורפלת לגמרי ובספייס פסיכי לא מרגישה כלום ובו זמנית מרגישה הכול ובעוצמה מתקפלת וחוזרת ומתיישרת לעוד כי אני לא בלהרגיש כרגע, לא להתקיים כרגע, ואין אותי ולא בלתת לזה ולי מקום כרגע, אלא רק להיות ולהכיל..פשוט להתמסר לרגע ועד הסוף ממכם ואליכם.

זה היה בהחלט בין הסשנים העוצמתיים שחוויתי, לא קורה הרבה שמצליחה להגיע למצב של ממש התמסרות וניתוק ועד הסוף, ללהיות הכי בהכול ובאותו הזמן להיות הכי בכלום, בין המקומות הכי מדהימים להיות בהם. 

היה פסיכי ומטורף ואתם משוגעים לגמריי ומדהימים יחד והיה מטריף להשתגע איתכם❤️