אני בררנית מאוד מאוד עם מי עושה בדסמ אולי יותר מידי אבל זה רק כי כשאני באמת שם מול מישהו זה מוחלט ועד הסוף וזה וטוטאלי וללא גבולות, עצבים חשופים, נשמה שקופה, בלי שום צורך להתכסות, עם מחשבות נקיות, כנות תהומית, להיות כלום ואפס וסמרטוט, ואגו ששותק, וזה מרגיש הכי נכון וזה רק כי יש את המישהו הנכון לאמון אמיתי שאפשר ליפול עמוק עמוק ושיתפוס, זה נדיר אבל כשזה שם זאת התעלות אמיתית, זה ביטול עצמי עמוק וחשוף , אין מילת ביטחון במקום הזה כי האמון כול כך שלם בידיים שלו שמלוות, בעוד קצת הזה במעבר למה שיכולה כול פעם, כי מכיר עד כמה ועד לאן,בעוד למטה ונמוך, בלכופף למקסימום עד מילימטר לפני הלשבור, שמכיר אותי יותר ממני ושיודע לדחוף כול פעם עוד קצת לקצה, זה המקום הכי מדהים להיות בו, שאין משפיל כי הבושה מתמוססת וזה מגיע לזה רק כשיש ביטחון שהכול מתקבל, שהכול בסדר ונכון, שאין משהו שירתיע, אין משהו שיבריח, שיעורר דחיה וניכור, שרוב הפחדים והמעצורים והמבוכה שלנו מגיעים בדיוק משם.
כשאני מול מישהו ככה, בסשן, בביחד, בבועה, כשאני שם בקיצוניות הזאת ועד למקסימום, זה יושב לי על שני מקומות מאוד עמוקים, שני קצוות קיצוניים שמאוגדים בי וכול אחד מושך לכיוון השני, מקסימום באחד ומינימום בשני,ששניהם כבר צורך כול כך חזק ונכון לכרגע זאת הדרך היחידה שמצליחה להגיע לזה בעוצמות האלו ועד הסוף.
זה בין הרצון לברוח והכי רחוק ולנתק כול קשר למציאות, ללכת לאיבוד בכאב,לשחרר כול שליטה, ביטול מוחלט של מה ומי שאני, להתנתק מהאסופה שאני ביום יום אל שום דבר וכלום, ואפס וריק מוחלט, אין כלום מלבד ביצוע והכלה וכלי לדרישות של הצד השני, ביטול של כול המרכיבים בי, של כול עצמיות שיש לי, של כול מה שבונה אופי, ערכים, אגו, חומות, עבר, מחשבות, פחדים… רק להיות כלי,רק להיות, ונטולת הכול, הכי נקי הכי כלום והכי הכול.
ובין הרצון הזה להרגיש ולהרגיש הכי חזק, בעוצמות קיצוניות, ווליום מחריש אוזניים, לעורר בי חשמל, להרגיש משהו ובמקסימום, כשכול דבר מתחדד ותהומי, להרגיש ועד הסוף ושיחלחל ויבעבע בפנים, שיזיז וינער וישפיע ויניע ויעיר כי אין אחר מלבד זה עכשיו,זה כאן ועכשיו ולא שואל או מתנצל, לא מנומס, ולא מאופק, אלה מציב מולי עובדה מוגמרת, רוצה או לא רוצה, יכולה או לא יכולה, תרגישי.
בקצוות האלו, במורכב והאמביוולנטי והדואלי הזה, בקיצוניות, במנוגד והטוטאלי, העד הסוף הזה,
רק שם אני שלמה.