יש אקטים שאמורים להרגיש משפילים אבל מעוררים בי בדיוק ההפך, מגרים אותי ברמות אחרות, מפעילים לי את הלמטה המגרה הזה, מרטיבים לי את הכוס, מאתגרים ומפעילים לי את המוח עד שמתמוסס, אלו רגעים שבהם החרמנות כבר שולטת, הכוס הוא בפיקוד, הרעב מעוור כול היגיון, ברגעים האלו אין כלום מעבר לרצון במגע ורגיעה בגירוי החזק הזה, רעב של מה שתרצה ואיך וכמה ולמה רק בבקשה כן ועוד ויותר והכי והכול.
כמו במועדון, כשאני שם למטה לרגליו, ועם הרעב המתוסכל והדורש הזה, ומושיט לי את הרגל ומסתכל עליי עם חיוך זומם, ואני כבר יודעת ומבינה, והסיטואציה רק מעלה לי את רמת הבוער לטירוף, ואני חייבת, כול כך צריכה עד לרמת חייבת, אני אקרב את הכוס לנעל, והלמטה הזה, הסמרטוט לרעב הזה, שאעשה הכול, שמגרה אותי כול כך ומתגרה עוד יותר מזה שרואים אותי בכלום שלי, העד כמה מוכנה רק בשביל החרמנות שהוא יוצר בי, עד כמה היצר והצורך אליו וממנו חזק כול כך ומעוור, עד כמה זה מפעיל אותי עד לרמה של אעשה הכול,עד שכבר אין טיפת היגיון רק הגירוי הזה אליו וממנו מדברים בניהם, ביטול של כול אני בשביל הכול ממנו...
ואז אני אתקרב ואשים את הכוס שלי על הנעל, אתחיל לנוע עליה, להזדיין איתה, להרטיב ממנה ועליה, ויותר זזה ויותר דופקת את עצמי עליה, ואסתכל עליו ואראה את הגיחוך שלו בעיניים כי הוא יידע כמה אעשה בשביל משהו כלשהו ממנו ועד כמה אני עד הסוף אהייה שם איתו ברגע הזה, העד כמה מוכנה להיות כלום ושום דבר רק בשביל שירגיע אותי, שיגע, שיפעיל ויתן לי אפילו רק קצת ממנו, גם אם זה רק הנעל, גם אם זה כזאת מטומטמת, גם אם זה מסתכלים עליי, גם אם זה עוד למטה, עוד כלום, עוד סמרטוט לבבקשה תתן לי ממך גם אם זה רק על הנעל.
הרגעים האלו של הכי למטה, שאהייה מוכנה לעשות הכול בשבילו,כי יודעת שרק הוא יוכל, שרק הוא יצליח ככה להפעיל ולגרות ולאתגר, יודעת שהכוח שלו עליי כול כך חזק, הצורך לאפילו רק קצת ממנו, להתחנן לקצת מגע בגירוי שהוא יוצר בי…אלו המצבים הכי מרטיבים שיש.