הרבה אנשים מסתייגים מהאמירה שבדסמ זה טיפול/ריפוי וכן גם לי יש הסתייגות רצינית מזה אבל רק כשזה מגיע כ-המטרה והכוונת תחילה להכול.
לא, זה באמת לא טיפול, אבל בסופו של דבר יוצא שזה מרפא הרבה יותר קשיים מכול "סדנאת נשימה".
כשהחיים מכאיבים ומקשים ויש עומס הבדסמ נותן מקום מדהים לשחרור התודעה ושיחרור של רגשות ותחושות שתקועים, מעבר לכימיה המדהימה שזה מעורר בראש ובגוף, הכאב מבחוץ משתיק את הכאב מבפנים והכול נותן שקט נקי שהנפש כול כך זקוקה לה, שקט שלאו דווקא אנחנו יכולים או רוצים או מצליחים ליצור ביום יום, זה אנחנו בצורה הכי כנה שלנו, הכי אמת ועצבים חשופים, הכי שקט של רגע לעצור הכול ולהניח את הכול מחוץ למתחם הזה, רגע של אין "אני חזקה", אין נכון לא נכון, אין שום פיקוד שלי, זה מקום טהור ומשוחרר לגמרי מכול מה שכובל, אין בו מעבר ללהיות נוכחת ברגע, אין ברגעים האלו מחשבות שמכבידות, אחריות, תפקידים, אין את השליטה האסופה הזאת שלי על עצמי, ללא האגו שמכתיב בי וזה נותן מחיקה וביטול טוטאליים, זה ריסט עמוק ומוחלט שבו אני נשארת בלי פילטרים ומסיכות אלה רק אמת נקייה.. והרגע הזה שבו אני מפסיקה להתנגד ומשחררת הוא המקום שהכי מפעיל בי, הכי מגרה, הכי חייתי, הכי תשוקה ארוטית של אש, זה מקום של רק אינסטינקטים פריימליים ואותנטיים, כנות עד העצם, שם זה הכי נקי וטהור, הכי פנימי והכי מקורי כי שם אני פשוט הכי אני.
ובעיניי השקט הזה הוא הכי מרפא שיש.