היו לי עכשיו כמה חודשים של מכות, כמו שאומרים צרות באות בצרורות, בנוסף למצב המזעזע המדיני, העומס נפשי מכול הדברים שבאו עליי היה גדול ומלחיץ, פלוס בעבודה נהייה פסיכי, לא הייתי מסוגלת לתקשר כמעט עם אנשים, לכאן בקושי נכנסתי, כעס, תסכול, קושי, עייפות, תקופה שהתישה אותי לגמרי.
אבל תודה לאל אני חזקה וכול פעם מופתעת מעצמי בזה, לאט לאט סידרתי וצלחתי דבר דבר, עברתי את התקופה הזאת והכול בא על מקומו, היה קשוח ומתיש, אבל עכשיו סוף סוף חוזרת לנשום קצת..
מתעוררת לחיים וגם חזר לי החשק לבדסמ ולחיות קצת ולצאת קצת.
קבענו להיפגש אחרי תקופה ארוכה והייתי כול כך צריכה את זה, את הכאב, את הספייס והאופוריה שנוצרת בגוף ובראש, את הכימיה והאנרגיה שמעיפה, עוטפת ומחשמלת שזורמת בכול חלקיק בגוף, מאירה ומעירה אותו לחיים, כול כך הייתי צריכה את זה.
החבלים לאט לאט עוטפים, מכאיבים, מותחים ומאתגרים, ההצלפות מחממות, מכאיבות, מהממות אותי, מציבות לי עובדה - תרגישי ועכשיו, הן מתגרות בי וזורקות אותי לעולם שלי,למקום הפנימי הזה שלי, של הכאב המענג הזה.
האורגזמות תוך כדי ההצלפות רק העיפו אותי יותר קרוב ללא מודע, ההתמודדות וההיי שאני כול כך חיה בהם, מפעילים אותי בכול כך הרבה מובנים...להרגיש חיה, סוף סוף נשימה עמוקה שממלאת.
התגעגעתי לזה, לעצמי בזה, למקום שלי❤️
****הושמד הציצי**"

