הבטחתי בפוסט של אתמול לכתוב על הצד השני אז אשתף 😈
בסשן פומבי מעורבים כמה חושים וזה מורכב ומעורבב בו זמנית מהאול אין בסשן ובו זמנית הבזקים קטנים של יש גם מסביב, זה חצי מבט, חצי מודעות, זה הרגע הקטן של בין ובין, והמצבים האלו של הכול ביחד, של גם וגם וגם, של עומס גירויים, זה רק מטריף אותי יותר ומעיף ברמות אחרות...
פומבי אולי אמור להשפיל או להביך אבל קורה לי הכי ההפך שם ומשהו בזה מפעיל בי את הדחף דווקא להראות את הכביכול אסור, האסור שיראו אותי למטה, אסור שיראו עד כמה אני שם מוקטנת, מושפלת ומביכה ואפס וכלום, האסור שיראו אותי זנותית, אסור שיראו אותי חרמנית ומינית וקינקית, אסור שיראו לי את הכוס הציצי התחת, כול המצבים האלו של האסור ביום יום בעולם הונילי, כול הגינונים והנימוסים של ציבור עבודה משפחה וסתם ברחוב, כשאני שם אין מוסר, הגינות, ערכים, צניעות, להסתיר, להחביא, כול האמור להיות פשוט נעלמים ברגעים האלו ושום דבר כבר לא משנה שם, שם אני בלי המסכה הזאת שמסתירה את הסוטה שלי והמטונף הזה מהעולם רק לגמרי חשופה כנה ואיך שאני הכי רוצה להיות..
כשהיינו במועדון מעבר לאנשים שעברו והסתובבו, שנינו שמנו לב לבחור שלאורך כול הסשן פשוט עמד שם מולנו, ממש הסתכל עלינו והיה יחסית קרוב, ממש בחן וזז כול פעם כדי שיוכל לראות יותר טוב ולעומק, אחרי הסשן כול כך גירתה אותי המחשבה שראה אותי מוטרפת לחלוטין וכול כך עפה, שראה אותי על הריצפה מזיינת את עצמי על הרגל כשהציצי בחוץ וגונחת, שראה אותי עם התחת בחוץ תחתונים מופשלים בברכיים וחוטפת הצלפות מרעידות, אותי שם חצי שוכבת על הגב עם רגליים מפושקות חוטפת הצלפות בכוס ועד כמה נהנת ומגורה אני מההתעללות שלו בי ומהכאב שהוא מעניק לי ואז גם על הברכיים מולו עם היד בכוס מאוננת את עצמי ורטובה, שראה לי את הכול, כמה כלי, כמה אפס וכלום, שראה את הרעב הזה, את האמת בזה שכול מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה זה חרמנות גולמית גסה וסוטה, שראה עד כמה להיות הכול בשבילו וממנו, כמה ברגעים האלו זה הכי חשוף, התערטלות פיזית ומנטלית, הכי פנימי, פרטי, אינטימי ובאישי, הכי זונתי, חסרת כול בושה ומבוכה, הכי פתוח, הכי ערומה והכי עד הסוף…
הדיסוננס הזה בין הרגעים של המוצנע והאסוף והאמור להיות המהוגן הזה לבין ההכי מוחצן וסוטה ערום ומופשט וחשוף פשוט כול כך מחרמנים ומגרים אותי...