אני לוקחת נשימה עמוקה,
מכניסה את האויר עמוק לתוכי ומוציאה אחת שקטה.
יושבת מולך, מול הדבר הכי קרוב אלייך.
אבן קרה, חריטה של שמך ושקט מפחיד.
תמיד פחדתי מבתי קברות אך בשנים הללו שלי מצאתי בבית הקברות הזה מקום של שקט, של פרטיות, של התחבאות,
מקום המסתור שלי.
יש לי שתיי מקומות כאלה, החולות והקבר שלך.
אני יושבת שם ולא מדברת לאבן שלך,
בוהה בה שעות ושותקת.
לפעמים אני שמה מוזיקה ואנשים שעוברים מסתכלים עליי בצורה מוזרה.
לפעמים אני יושבת וקוראת משהו שכתבתי.
ברוב המקרים אני מדברת אלייך דרך הראש והלב שלי, ממש בתוך הלב.
אתה עדיין האדם הכי קרוב אליי,כי אתה יודע ורואה הכל.
נהפכתי להיות אדם נטול רגשות, אדם שבורח מרגש, אדישה תמיד הייתי ורק חיזקתי את זה.
אני שונאת לחזור אחורה ולהזכר בדברים שקרו כי מאז שמתת החלטתי שלעולם לא אביט אחורה, לעולם לא אתחרט ושתמיד אחיה את רגע.
השתנתי.
הייתי רצה שעות, רצה ורצה ורצה.
הריצה היתה המקום היחיד שיכלתי לעוף בו, שהרגשתי שהרגליים מתנתקות מהקרקע והגוף פשוט חדל מלהתקיים.
המוזיקה באוזניים ואני מנותקת מהסביבה ומהעולם.
בסוף כולנו נמות,
בזכותך סבא למדתי לא לפחד מהמוות,
לא לחשוב עליו, לא לצפות או לקוות לו
וכן היו רגעים שחלמתי על המוות שיקרב אותי אלייך, החיבוק בגן העדן.
בסוף כולנו נמות,
השאלה היא איך אנחנו נמות,
איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו היו עד שנמות,
מה אנחנו רוצים לעבור בחיים שלנו עד שנמות,
מה אנחנו רוצים לעשות עד שנמות,
איך יזכרו אותנו, איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו,
כי בסופו של דבר,
אנחנו בני אדם,
אנשים מתים כל הזמן.
כ׳ כסלו תשע"ח
ת . נ . צ . ב . ה
אוהבת אותך סבא יקר.
