יומני היקר

ואני זוכרת את זה היטב 

הייתי נערה לדעתי סביב גיל 12 בערך 

נכנסתי למקלחת ואבא שלי בדיוק יצא מהדוש 

התמונה הזאת חרוטה אצלי היטב 

זוכרת איך הזין שלו היה תלוי מעל שק האשכים 

היום אני יודעת להגיד שהחבילה שלו ראויה לציון 5 כוכבים 

ופחדתי ממנו ככ

הוא היה אדם מפחיד 

חתיך (כך אומרים) וקר (כך הרגשתי)

אני אוהבת קצת לפחד מהאדון שלי 

לא מידי 

אבל כן מספיק בשביל לציית לו 

אבל בניגוד לאבא, את האדון בחרתי 

ואני ממשיכה לבחור בכל פעם מחדש 

ואבא... הוא זוכה ליחס ראוי ממני. מינימלי ככל שילדה טובה יכולה לעמוד בו

כשהוא לא זמין ואין לי יחס 

ובמקרה אני ביום כזה שגם ככה קצת מאתגר אותי

אני אוכלת 

קצת מרגישה כמו בסשן רק שאני היא זו שדוחקת את עצמי עוד ועוד לקצה 

עד שאני בתחושת גועל וכאב 

ואז אני נחה. מלאה באוכל, בתחושה נפוחה ומעיקה וברגשות מעורבים. 

חבל שאין לי אפטר קייר שיחבק אותי וירגיע 

מה שיחבק אותי זה עוד קצת שומן שיתווסף אם אמשיך כך 

וכמו שאני שואלת את עצמי שאלות על האכילה, אני שואלת גם על הבדסמ- 

למה אני צריכה את זה? 

אם אני ממשיכה לעשות זאת, איך זה משרת אותי? 

איזו מטרה זה משיג? 

גחמה רגעית? מילוי עכשווי של חור רגשי? קטרזיס של הגוף? הלקאה עצמית? 

לפחות בבדסמ יש שם מישהו מולי שמחבק אותי 

וכשאני איתו אני לא רעבה לאוכל בכלל. 

אולי אני צריכה אותו במקום להרשם לאיזה חלי ממן שכזה 

אם רק היה זמין לי יותר

ובמיוחד בחגים