לפני 20 שנים. יום שני, 7 באוגוסט 2006 בשעה 13:05
בזיכרון של דג ממוצע
התקדמות לאותו דפוס קבוע
את כועסת
יפה שאת כועסת
בניגוד לתנאי הפתיחה האובייקטיביים ומה שתמיד שומעים עליו ומופיע גם עכשיו בטלויזיה
הצלחתי לסחוט ממך רגש ונכונות להתחייבות
עוד לפני שהתחייבתי למשהו
רגעי תובנה מתרוממים רבים מספור כמעט ואינם מנוצלים
מושתקים
המנטור יודע הכל שיודע כל כך טוב מה טוב לאחרים
כפות, מגוגאג ומכוסה עיניים
ביודעין
הפאזל הזה ענקי מדי לתפיסה והשגה בידי התודעה
מי נותן לדג להרכיב פאזל?!
פלא שהכמיהה לישועה חיצונית?!
יש רסיסים זהובים של תקווה אך הם מפוזרים THIN מדי על רצף הזמן
רחוקים שנות אור ממרווחים של שמונה שניות
וגם הם
לא מלאים
לא מלאים בתחושה באמת מנצחת ויכולה
יכולה לקטנות היום יום
ובגלל זה הפסקתי להיות פילוסוף והפכתי מציאותן
הפירמידה נשארת פירמידה