התמונה שלך חירמנה אותי עד למקום בו זה בלתי נסבל ויש להשתיק כדי לא להתקרב לההפך לעבד התשוקה.
איבוד שליטה ייתכן רק לידיים אוהבות ללא תנאי ודואגות.
כאם
הלובן המנוגד לשיער השחור.
לא היית עומדת בקריטוריונים שלי ליופי נשי מושלם .
BUT STILL
היה שם משהו
הייתי בועל אותך בכל הרגשות והיצרים האסורים ב- BDSM נכון ובטוח.
מתריס נגד העוצמה הזאת שלך המאיימת לבלוע. או עוצמה שהזדמנת לייצג בבנק הדימויים שלי.
הייתי נותן לך לעשות בי כרצונך ולחוש בלי מיצרים את העוצמה שלך משתלטת עלי. עוצמה אמיתית שמקורה בתבונה. כל עוד הייתי יודע שאת שלי. קנייני. יופייך שלי.
למרות שיחת הטלפון ממי יודע מתי בה אכזבת אותי.
חקרתי
קראתי את כל ההפניות לפרסומייך בפורומים.
במה שבזויות מסוימות יכול להראה כאובססיביות. אך מי שאין בו טיפת אובססיביות לא יודע תחילת טעמה של שלמות. 😄
מילותייך, כשם שגבוהות הן כך הלוגיקה החדה, הגברית (לפי ספרים מסויימים המשלבים שמות של כוכבי לכת בכותרתם), בוהקת מאחוריהן. באדישות עצלה כל כך בוטחת, שלמה, לא באמת מושפעת מאף אחד. ואם לא, אז את שלב אבולוציוני סופר מתקדם בענף העמדות הפנים.
מצד שני את חיה. ואינך מסתירה זאת. באותו הגיון קר חד. ונראה כאילו מתוך אותה שלמות ואי הזדקקות לאחרים מלבד לענין וריגוש את טורפת. מעכלת במוחך המאיץ מאחרים. ומאבדת ענין. וחזרה לשעמום הזמני.העצל.
הלוואי שהייתי מרגיש קצה ניחוחם של פצע, הזדקקות. משהו להתפס בו. משהו שמשאיר.
ובעולם המושגים שלי עדיין איני ראוי לכזה.
ואת לא מרגישה לי כאחת שתלחם.
וכשאני יוצא אחורה בזום אאוט אני רואה שזה רעב. יצר. מין. לא מהמתחם של האהבה. והם עדיין לא שולחים זקיקי חיבור ביניהם.
לפני 17 שנים. 9 באוקטובר 2006 בשעה 6:10
