זה קשה- כמה שמרגישים יותר טוב אפשרויות וכל הדברים שדחית כל כך הרבה זמן, מושכים בדשי חולצתך.
כל הדלתות האלה שנפתחות.
לחץ
ולפרפקציוניסט כפייתי כמוני שכנראה סובל מהפרעת קשב זה בכלל קשה.
לפעמים זה מתיש לגמרי. עד לכך שאין חשק לעשות כלום. אפילו דברים יותר קלילים ומהנים. ושינה היא הפיתרון היחיד על מנת להטען וקצת לברוח. מעצמי. ואוכל הוא הפיצוי היחיד שאני מכיר. בניגוד לבני אדם עליו תמיד אפשר לסמוך והוא תמיד יהיה זמין.
אבל לא הייתי מחליף את המקום הזה שהגעתי עליו עכשיו בשומדבר אחר.
המטרות הבאות הן להתמיד ולא ליפול בצורה דראסטית. לדעת לעצור את זה בזמן ולתת לעצמי את מרווחי הנשימה שאני זקוק להם.
כמו שאמהות של טייסים אומרות לבנים שלהן: תטוס לאט ונמוך.
וללמוד לפתוח את השסתום. את הברז. להרגיש סוףסוף רגשות חיוביים עוצמתיים שיהיו לפחות כמו השליליים שליוו אותי כל ימי חיי.
גם לי מגיע
ולא הייתי מתנגד לאהוב
לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 20:46