פיניקס 25 אחוז

צעדתי שעה וחצי עכשיו מהבית שלה.
הייתה לי שהות יאותה להרהר בדברים.

אני אידיאליסט.
אידיאליסט של אהבה.
אידיאליסטים מטבעם נוטים להיות מטומטמים.
לראות שלמות של חלום.

אני לא אוותר על החלום.
אני לא מוכן לקבל את דעתם של אלה שרואים על פניהם את התמשכותם השוחקת של חיים שיש בהם כניעה לבינוניות לה הם קוראים פשרה הכרחית.
אני אמצא את האהבה שלי.
כל חורבן כמו זה של היום הוא ניסור בלב שלי.
אבל מכאב לומדים.
אני אקום לתחייה.
אני פיניקס.
כמו הסיפורים של אלו שהבינו שהחיים הם הקימות אחרי המפלות והשבר והסתערות הרואית על החיים מחדש.
היום אני יכול להוסיף לסיפור חיי סיפור שאני יכול להתגאות בו.
ואני אמשיך.
כי אני לא רואה מהות, סיבה, ריגוש אחרים לחיות מאשר האהבה.

אני לא מוצא טעם בישיבה בפאבים, בהליכה לדיסקוטקים.
אילו היכלי תחרות נרקסיסטית מתמשכת. של ניכור. במיוחד בתל אביב. ניכור שהולך ומתגבר במוזיקת הטראנס וההאוס והאופן בו רוקדים אותם.
ניכור ותחרות נרקסיסטית שגם אני מוצא את עצמי נכבל בקיסמם.
אני רוצה חום, מגע, חיבור של שני ראשים.
בשבילי ישנו יחס הפוך מובהק בין משתתפים בשיחה לבין הרמה שלה.
יותר משתתפים משמעם יותר משאבים של אנרגיה וזמן המבוזבזים על אגו, תחרויות שליטה וניכוס התשומת לב במקום תיעול מקסימלי של האנרגיה והזמן אל המטרות הטהורות של חתירה לידע ולאמת ועזרה הדדית.

אני רואה הרבה דברים, הרבה צבעים. מאז ומתמיד. מבט המנתח ללא הרף את העולם. מאז הילדות.
אני רוצה לחלוק את כל מה שאני רואה. את כל מה שאני לומד והופך לידיעה. אני רוצה לחלוק את החלומות המופלאים שאני מקיץ מהם. אני רוצה שהמציאות תתעלה על הריגוש החם הטוב שמפעם בהם.
אני רוצה לזיין ת'שכל על כל פרט בעולם הזה עם מישהי שבאמת תתפעם מהאבחנות האלה. אני רוצה לקבל כאפות כאלה שמראות לך דברים שלא חשבת עליהם. כמו אחרי שיחת נפש נדירה או משחק מוחי משובח שמישהו אחר הפעיל עליך בלא ידיעתך. וזה קורה. זה נדיר אבל זה קורה. ובעולם שלי אין מה שישווה לריגושים כאלה.

היום בטלפון היא ענתה על כל כך הרבה קריטריונים, התאימה לכל כך הרבה פטישים. לאפילה המיוחדת שלי. כל כך הרבה חלקי פאזל נפלו במקום הנכון.
ואני מוכן להסתכן עכשיו. סוף סוף. אני אשים את עצמי על מזבח הסכנה. כי סוף סוף אני רואה שהמחיר שווה את זה.
אני אמשיך להיות אידיאליסט של אהבה.
כי גם לי מגיע.
אחרי כל כך הרבה סבל גדול.
אחרי כל כך הרבה סבל יומיומי מתיש שמביא להסתגרות.

היא אמרה שלאישה ניתנה בינה ולגבר ניתנה החוכמה. מה שזה לעזאזל אומר. ואז הסבירה את זה בכך שגבר רואה שאחד ועוד אחד שווים לשתיים. ואישה רואה שהאחד ועוד אחד הם גם חצי ועוד חצי.
האמת, מרגיש לי כמו ויכוח של כיתה ג' להתווכח על קביעות ג'נדריות או כל קביעה שטחית וכוללנית מכל סוג אחר.
וכשאי אפשר לנצח במחוזות ההיגיון אז פונים למחוזות המיסטיקה והדברים שאי אפשר להסביר.אז אולי לא הכל מורכב מהיגיון בעולם הזה, אבל בשביל שאני אוכל לקבל אפשרויות אחרות אני רוצה דרכים מובחנות להתנהל איתן, להרגיש אותן. אחרת זהו סתם תירוץ שכוחו במסתוריותו של האדם הקפריזי ומניעיו.
אני לעולם לא אשכח את מתנת ההגיון שרכשתיה ע"י התבוננות בהתנהלותו של אוהד, אז בצבא. נפעמתי מן החדות בה הצליח לנצח כל ויכוח בעזרת הגיון הברזל השיטתי להפליא שלו.
הוא באמת הצליח לנהל את חייו לאורו של הגיון זה.
ואני שעד אז השתרכתי בחיי ללא עמוד אש או עמוד ענן נטלתי את הכלי הזה בשתי ידי.
ומאז הוא משרתני נאמנה ואף פיתחתיו ושכללתיו עוד ועוד.

אולי יש עוד נתיבים חוץ ממנו.
נתיבי רגש שנוגעים במקומות של החיים שההגיון לא יכול להם.
אבל אני צריך ללמוד אותם.
וחשוב מכל- להרגיש בטוח בהם. חזק בהם.
והאמת היא שמאז שאני זוכר את עצמי ניתחתי וניתחתי. עד לרגעים בהם זכיתי לכינויים כגון 'פילוסוף' בידי ילדים חסרי סבלנות.
מיותר לציין שלא זכיתי בנפש איתה אוכל לחלוק מסקנות, מחשבות, תגליות, תהיות. בין אם מבוגרת בין אם צעירה.
כך שאתה לומד לסמוך על עצמך ועל מקומות ונתיבים בהם אתה מרגיש חזק ובטוח.
כי הלבד וההסתמכות על עצמך הם ודאות. וגם במקרים של אהבת האין קץ או ידידות אמיצה האדם שיהיה תמיד שם בשבילך ללא סייג 24 שעות הוא אתה עצמך. עם אינטרסים תואמים לגמרי לשלך.

אז בפעם הבאה שאני מקבל ביקורת כלשהי על הסתמכות היתר שלי על ההגיון אני פשוט אצעק על המבקר הטיפש שזהו המקום החזק והבטוח שלי. ואפחד אחר לא יהיה בשבילי או יעניק לי כלים לפתח נתיבים חדשים שיחליפו או ישלימו אותו.
למעט, אולי, שינוי רגשי עמוק שיכולה לחולל אהבת הענק.
אבל עד אז.
קפצו לי.

אני אולי נזקק יתר ואולי רץ מהר מדי אפילו עוד בפגישה הראשונה אבל אני בא כדי לקבל חום, מגע וחיבור חם של הבנה.
וכשאני לא מקבל את כל אלה. כשזה ויכוח אחרי ויכוח. והבנדם שמצטייר מולי שונה בקיצוניות מזה שהצטייר בראשי במהלך שיחת הטלפון (כנראה המחסור בשינה בזמן האחרון והרעב ההולך וגובר להגשים כבר את אותה האהבה שלי גרמו לי להנדס את תפיסתי את הבן אדם שמולי. לפעמים גם האדם המוגן, המבוצר והציני ביותר יכול להינמס מהמילים הנכונות.) וזורק לי שוב ושוב: "אם לא טוב לך מה אתה עושה פה?"- אני פשוט אקום ואלך. גם אם זה באמצע ליל שישי.
אפחד לא ישחק בי ויוביל אותי למקומות ורגשות שאני לא רוצה בהם. כשאני שומע איום ולו המרומז אני אקום ואלך. אפחד לא ינצח אותי במאבק כזה. אני תמיד אהיה הראשון שיקום ויעזוב.
כי
מגיע
לי
ואם אין שם את מה שאני זקוק לו (לפחות כרגע) אין לי סיבה להמצא שם.

אני אמשיך במסע שלי אחר האידיאל.
אני לא אוותר לבינוניות.