לגלות את אחותך בגיל 26. 26 שלי, לא שלה.
לצעוד לאורך שיינקין.
אחד החוקים הראשונים עוד בהקדמה למדריך הבסיסי להתלאבבות אוסר עליך בתכלית האיסור להתלהב יתר על המידה משיינקין.
אחרת אתה עודך פרובינציאלי עד לשד עצמותיך.
אז אני מצטער, אני אולי לא לבוש נכון\מסופר נכון\מדבר נכון ואני לא מוכן עוד לוותר על התמימות שבהתלהבות שלי, אבל... אין אבל.
להשתרך שם ביום חול כמה שעות לפני השקיעה כשהאוויר עדיין קר. להנות מכל בדל יציריתיות שם, אפילו מהריפוד שמישהו שם שם על איזו חתיכת בטון ברחוב, לרווחת ישבניהם של העוברים ושבים. אני לא אתפלא אם זאת יוזמה פרטית. קשה לי לצפות ליתר יצירתיות מחולדאי קשישא.
לשאול בתמימות מודעת ושוב הו-כה-פרובינציאלית מדוע חופש עיצוב שכזה לא יכול להתפרש לשאר חלקי העיר, לשאר חלקי הארץ. להפריח תאוריות הקשורות לעושר החומרי של תושבי המדינה שהינו נמוך יחסית לחברות שפע במערב- מה שמונע את רווחת הנפש שמאפשרת העברת מיקוד מדאגה להשרדות פשוטה של חומר למקומות יותר עיצוביים לשם העיצוב.
ואולי אין פשוט מספיק ראשים יצירתיים באופן מינימלי במדינה הזאת.
לאכול אצל אורנה ואלה בפעם הראשונה, כמתבקש. לזהות שם את דמותו המיניאטורית של גדי טאוב עם סמל פאלוס לא בריא בפיו, יתר התרוצצות החוצה ופנימה, לאפטופ הכרחי מולו, להפטיר אזכור משועשע על מקימי ומייסדי זאפ לראשון (וזה מתחיל מיד!) וכן, שוב להרגיש קימעונת פרובינציאלי.
ילד טוב פתח תקווה או לא?!
אה, וכן, היו שם לביבות בטטה והן אכן מנת דוגמית והן אכן טובות ומענינות ולטעמי פותרות את בעיית הקצוות הגסים אשר בבטטה רגילה בתנור.
והעיקר, להיות ישוב מול בריה שניתן להתפדבק איתה עד לזרא על כל דבר שבעולם, להלן לזיין ת'שכל מבלי רצון כלשהו לגמור בזמן קרוב.
ואכן הקלישאה על לאכול במקום מן הזן הזה וללכת לדפוק מנה שווארמה מדוייקת קיבתית.
לא לבוא רעב יותר מדי!
ולצאת החוצה ולקבל ספרוני שירה בשתי תצורות ג'נדריות. ולשלח בו את המראיין המבוזבז קשות שבי. ולחלץ ממנו לבסוף שמה שמעניין אותו מכל הוא נשים וכסף. אם הייתה כל אירוניה בפניו היא טסה הרחק מעלי.
ולקפוץ באיזושהי שעת שעון שכבר לא אכפת ממנה לאיזו שותפה מדהימה למסע לניו זילנד\אוסטרליה או אחותה או חברה שלה או מי יודע כבר מה זה מי ולהתענג על השיחוק הגאוני הרבה רבדי של ליהוק דודו זר לשורות האלופה. מתנצל, יש דברים ששוקעים בי יחיסית לאט בהשוואה לאחרים.
ולסיים את היום בהליכה של כמה עשרות דקות הבייתה בציפה רוחבית של רמת האנרגיה. להרגיש שאפשר לכבוש ת'עולם בקטנה. ושוב דלתות נפתחות בראשי.
ולהרגיש שיש מישהו שדואג לי ורוצה לתת לי ואלי, אולי אולי אולי יהיה שם תמיד כשאזדקק לו אם...
ולגלות עליה דברים שמדהים אותי איך היא הרשתה לעצמה להיות מטומטמת ולהיות גם כזו. ולהעריך את המסע שעשתה שעוקף את ההתמודדות שלי עם אישואי החיצוניות בסיבוב.
וללחוץ בכל הכח שתעלה את המסע שעברה על כתב וירטואלי כדי להיות שם לעזרן של אלפי ואולי רבבות נשים ובטח גם גברים שהמיינד שלהם לא מפסיק לרדוף אחר סביבו מדי יום, שעה שניה סביב אותו מוקד פגאני של חברת השפע הנרקסיסטית.
מותר לנו לחיות גם אם פגמים מסויימים לא יוכלו להכנס לשלטי חוצות המפארים את לה גארדייה.
ולהתעקש על פתיחת הקובץ\ כתיבת הכותרת לסיפור כדי שזו לא תהיה עוד אפיזודה שלא יוצא משהו קונקרטי מעשי. כדי שתהיה שם התחלה. כמה זמן שזה ייקח בתכלס זה רלוונטי פחות.כל עוד היא מתאבדת שיעית על המקלדת כל השאר זניח.
ולסמס לה תודה ופירוט של חשיבות מעשיה בעיניי.
ולפרוק את השעוונית לספקה ומקלות הבישום.
תודה אחותי
זה מתקרב ללחיות
לפני 17 שנים. 1 במאי 2007 בשעה 10:27