משינה היו בית הבובות\סינרגיה של סוף האייטיז - תחילת הניינטיז.
מבחינת הליריקה.
מבחינת הלחנים אני דווקא די מחבב את בית הסינרגיה.
את משינה אני לא סובל עד לרמה של העברת תחנה או תיעוב רגעי של זה שמנגן כרגע בגיטרה בקומזיץ.
בכלל, אני חושב שהפיכתם ללהקה של המדינה נבעה ממילוי ואקום ששרר באותו זמן ושהיה של מספיק זמן בלב התודעה. יש טעם שפשוט לאט לאט כופה את עצמו עליך מבלי שתשים לב.
כמו הדרך שדודי בלסר (ג'יז, הפנים שלו מעוותות וטראנסג'נדריות כאלה) ויהודה לוי (ARE YOU FOR REAL???) הפכו לסמלי יופי גברי.
פשוט פמפום נכון של יחסי ציבור לאורך זמן. ואני מוכרח להודות שגם אני עוד אחד מקורבנות השיטה.
אפילו קרוקס נראים בעיני חמודים ואני מתכנן קנייה עתידית שלהם כרגע.
למרות שבכפכפים כמו קרוקס אני יכול לראות תועלת מסויימת- מה שאי אפשר להגיד על כפכפים מסוגם של דודי בלסר ויהודה לוי.
ולא הוא לא שחקן מוכשר עם פוטנציאל, ודעתי לא ץשץנה גם אחרי שאני אראה את יוסי וג'אגר.
לפני 17 שנים. 11 במאי 2007 בשעה 17:11