היא הייתה חייבת לדבר על אתנה
אזהרתי אותה בעבר, והיא המשיכה.
טעות!
ואל טעויות משלמים
אתמול היה יום נהדר, כמעט יפה כמו היום
הייה מאוד קר בחוץ
ישבנו מכורבלים, הבאתי את ידה לאחור והיא הסתכלה עלי עם צפייה
התיישבתי עליה מגיעה לאוזנה נושך קלות ואז עם חיוך קטן של נצחון וניצוץ באזנים לחשתי לה
"תתפללי"
היא הסתכלה עלי בכעס
"אם אעשה זאת זה יהיה רק לאתנה"
השבתי לה בחיוך משועשע אף יותר
"בבקשה אז תתפללי, כמה היא תאהב לראות אותך ככה: פתוחה, חרמנית, ועם אל אחר?"
"אתה לא אל!"
"לא?"
"לא!"
"אז תתפללי"
כל מבט כועס שלה נתקל במבט מחויך וסדיסטי שלי
היא ניסתה להתחמק כשנגמרו לה המילים
אבל היא הייתה עם ידיים מאחורה ונתונה למרותי
הרגשתי מה היא רוצה, כמה היא צריכה, הרגשתי את ההתרגשות
התקרבתי המבט שלי נגע ,נתן , אבל לא מספיק
"אני אספור מעשר עד אחד"
ובכל מספר נתתי לה דוגמית, חתיכה מן המגע שהיא רוצה
אבל לא הכול, ולא מספיק, זה היה רמז למה יכול להיות
הדבר היפה שאם הייתי מגיע לאחד לא היה קורה כלום
המגע היה נפסק אבל זהו.
השאלה הייה מה היא הייתה יותר צריכה
להחזיק את עצמה, להתאפק או להכנע , להשתוקק, לדבר.
"הו לוקי, אתה" מילות נענקו ממנה בגסות כאשר חנקתי את גרונה במבט כועס
עיניי מסתכלות עמוק לתוך עינייה לתוך נשמתה "כנות, קטנטונת רק כנות"
היא ניסתה את המסכה, המסכה הזו הייתה ההגנה הכי גדולה של הפחד והמסכה הייתה ציניות ולא נתתי לה כוח איתה יותר
ואז זה קרה, כל גופה החל לרעוד, מבטה השתנה
גלויה ממסכות, חשופה , עירומה בכול ניים בנשמתה
מבטה קבועה אלי ושפתייה רועדות
"הו לוקי, אל חכם, אל אכזר, אל סדיסט, האל שלי.
אני שמה את עצמי קורבן בפנייך.
אני נותנת לך אותי גוף,מוח,לב ונפש"
הסתכלתי עליה על ההתמסרות חסרת הגבולות.
יופי המראה הזה שיגע אותי הזכיר לי, למה אני אוהב אותה כל כך
"ואיזו נפש זו, אם לא אחת הנאמנה!
ואיזה לב זה אם לא אחד המחסיר פעימה מול אהבה וממשיך!
ואיזה מוח זה אם לא המתבונן לעומק
ואיזה גוף זה אם לא אחד המשתוקק אלי!
זהו זבח ראוי, אני מקבל את הקורבן שלך
זה מוקדש לי, את מקודשת על ידי
את שייכת לי!"
ואז נתתי לה את כל אשר רצתה ממני
הרקדתי את גופה, ונעתי למקצבה
ובריקוד הזה היינו אחד, והיינו שלמים
