יש לי קצר במוח וזה גורם לי לישכוח...

עובדת באחת החברות הגדולות בישראל.
עובדת לפי פרוייקטים

הייתי ילדה טובה וסיימתי את כול הפרוייקטים שלי של היום עוד ביום שלישי,
האמת שחשבתי לעשות גשר, אבל לא היה לי שום דבר אחר לעשות.
חשבתי אולי אני יעבוד מהבית, אבל לא אוהבת כול כך לעבוד מהבית.

בקיצור, רק רציתי להשוויץ שאני מרגישה כאילו דפקתי את המערכת,
כי בתכלס חוץ מלגלול כאן קצת ואולי לעזור למישהי או לענות על איזה שאלה או שתיים אני באמת לא עושה כלום
ואני מקבלת על זה תשלום של יום עבודה

אה כן, והבוס שלי בחו"ל...

אז למישהו יש פרוייקט בשבילי?

אם פעם מבט אחד בעיניים הספיק
היום היא כבר על המשמר
היא עברה הרבה
נפגעה, התאכזבה, איבדה אימון
אפילו בעצמה
והדרך ללב שלה רצופה במכשולים
אבל הוא ענק הלב הזה שלה
וכול מכשול בדרך יהיה שווה את הרגע שבו החומות יתחילו להתקפל
והמגננות יתחילו ליפול
תהיה רגיש איתה וסבלני,
היא תהיה שווה את זה

אני יודעת, אני יודעת
זה ישן
ניתקלתי בזה לא ממזמן, הייתי חייבת

מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם מאוד אסרטיבי, דומיננטי בחיי היום יום, ובלי פחד.

חוץ מדבר אחד....רופא שיניים!!!

שנים שדחיתי את הקץ!

עד שהבנתי שדיי, ואמרתי לעצמי: "גברת duchess...מספיק!!! הגיע הזמן להסתכל לתוך הלבן של העיניים לדבר הזה שמרתיע אותך, ופשוט לבעוט בזה!

אז הרמתי טלפון לרופא שיניים...ואז ביטלתי את התור, לא כי פחדתי- באמת שלא, ביטלתי כי היה לי משהו שניתקעתי בעבודה. אבל באותח הרגע עם הטיפת אומץ שהיתה לי קבעתי תור חדש.

אז הגעתי לתור, מחייכת לפקידה, שמה לב שיש לי מלאאאאא זמן עד התור שלי אז אמרתי לה שאני יוצאת לעשן. והיא אמרה לי איפה המרפסת...ועם המזל שלי היה שם בן אדם נחמד, והתחלנו לדבר, ולקשקש והיתה שיחה ממש נעימה...מפה לשם עם המזל שלי גם נפלתי על בעל המרפאה (אגב, המרפאה זה עסק משפחתי, כוווללל הילדים שלו הם רופאי שיניים שם).

שימו לב, עכשיו מגיע הפאנץ!

ליפני שהגיע הרופא שלי (מזכירה לכם-הבן שלו), אבא-רופא התיישב איתי דיבר איתי הסביר לי ותוף כדי אני בוכה כמו ילדה קטנה עם קוקיות, ואז ניכנס בייבי-רופא!

טוב...אז ככה...195+- של שרירים, עיניים ירוקות כמו דשא בשיא העונה, ידיים מנחמות כאלה, שיער שחור-אפור, עור שחום...בקיצור: חלום!!!

אני כמעט בטוחה שהוא ניכנס לחדר היה כזה "אהההה" כמו של אל....

בקיצור מפה לשם אחרי דיבורים קלים ובירבורים, אמר לי שהגיע הזמן לבדיקה, ואין לי באמת מה לפחד...ואני עדיין מזילה דמעות כמו ילדה קטנה שרק מחכה למוצץ בשביל להירגע

בפחדים כבדים ודמעות בעיניים מלחץ ומפחד, נישכבתי על הכיסא מטופל...

ואז בייבי-רופא אומר לי: אני צריך ותפתחי פה גדול, אני רק הולך להכניס את הצינור-אין לך מה לפחד, כלום לא יכאב לך!

מפה לשם-הגיע התקף צחוק!

חלקנו עושים את זה פעם ביום-בוקר או ערב
חלקנו עושים את זה פעמיים ביום....
ואפילו יותר.
לפעמים זה לוקח ממש כמה דקות, לפעמים זה קצת יותר....
ולפעמים אנחנו פשוט מתמסרים.

מקלחת...

אבל הרגע שאנחנו שם, ברגע הכי אינטימי שלנו עם עצמינו, לבד....
רק אנחנו והעור שעוטף אותנו והמים שמרקדים עליו.
יש כאלה שנהנים ממים קרים,
כאלה שאוהבים את המים פושרים,
וכאלה שהם רותחים על רמת בישול W.D
וכאלה שפשוט החליטו להתחפש לעגבניה.

הנקודת זמן הזו ביום היא הרגע הזה שאנחנו שותפים מעלינו משהו,
את החלומות מהלילה שניגמר
את הצרות מהיום שעבר
ניקיון של הגוף והמחשבות.

אבל תמיד זה קורה, ממש ליפני שאנחנו סוגרים את המים
בשקט-בשקט, מתגנבת לה מחשבה חצופה לראש.
המחשבה הזו היא תמיד המחשבה שהיא הכי נכונה לנו-כול אחד בשבילו.
המחשבה הזו שהיא בעצם גם מסקנה שהיא הכי נכונה לנו-כול אחד לעצמו.
כאילו ששתפנו מעלינו את כול הרעשי רקע.
כאילו ששתפנו מעלינו את כול מה שישב עלו על הכתפיים.

אז תספרו לי, רגע ליפני שיצאתם משם, מה המסקנה/המחשבה שצצה לכם הפעם?

את יודע מה הבעיה שלך?
את פחדנית
אין לך אומץ,
את חוששת להזידקף ולהגיד:
"בסדר, החיים הם עובדה,
כן, אנשים מתאהבים.
כן, אנשים שייכים זה לזה
כי זה הסיכוי שיש למישהו להשיג אושר אמיתי"
את קוראת לעצמך "יצור חופשי"/"יצור פרא"
ואת מבוהלת שמא משהו יכניס אותך לכלוב
מותק, את כבר בתוך כלוב.
בנית אותו בעצמך
וזה לא ניגמר בשום מקום שאליו תברחי
כי לא משנה לאן תברחי
בסופו של דבר תתקלי רק בעצמך.

כנוהל שישי צהריים אני בדרך כלל שמה מוזיקה ומתחילה לנקות ולסדר איזור מסויים בבית.

אבל לא סתם ניקיון...ניקיון מסיבי כזה, ששום חיידק, חייה או בן אנוש יכול להתמודד עם הריח.

היום התמקדתי בשרוקלחת!

וכחלק מכול זה גם ניקיתי את הכלי איפור שלי. הגעתי לספוגית איפור. וכמו שכול בחורה שקצת מתאפרת מידי פעם יודעת, ספוגית איפור צריכה להירטב במים בשביל להגיע לרמת גימור טובה של האיפור. ויוצא שהיא מתנפחת.

היום הגעתי לתובנה נחמדה דווקא...שניקיתי אותה במים היא התנפחה.

וזה קצת הרגיש לי כמו שק אשכים רפוי.

מפה לשם, כול הספוגיות ניכנסו לקופסא.

יש למישהי רעיון או הצעה עם מה עוד אפשר להתאפר?

מוגש כשרות לציבור...

נידפקתי לגמריי!!!

יותר נכון הוא נידפק!!!

היום היתה לי שיחה עם חברה שהיא פסיכולוגית עם כמעט תואר שלישי.

בשיחה שהחילה משיחת טלפון של "את באה איתי לסיבוב עם הכלב?" המשכנו אליה הביתה לכנה של ארוחת ערב מוקדמת ושיחת נפש התגלגלה החל ממה חדש עם ההוא וההיא (כי קצת התנתקתי מכולם בזמן האחרון), ומה חדש עם הילדים שלה (שני מתפגרים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם) והמשיך לחוויות שלנו מהטיול בהודו והעלת זיכרונות על הנהנג שתקע לנו גראפסים ועוד כמה שיחרורי גזים טיבעיים כול הנסיעות ועם ההוא שניסה להתחיל איתה והפרה שרבה איתה על הסמוסה בדרך לאשרם של הביטלס, המשכנו למה קורה עם הבן זוג שלה וחוויות שהיו להם בטיול האחרון שהם יצאו אליו....
בקיצור, קישקושיאדה. ותוך כדי אנחנו שואבות בירה ללא הכרה.
(הביתה חזרתי בזיגזג עם שלפוחית שאיימה להתפוצץ)

אבל מה שבאמת תפס בשיחה הזו היא שאלה אותי על העבר שלי כילדה...
סיפרתי לה שכילדה הייתי ילדה דחוייה, בלי חברים...
(לא סליחה, היתה לי חברה אחת, אבל היא דאגה לזכיר לי שהיא חברה שלי רק אחרי הלימודים וביקשה ממני שלא ידעו שאנחנו חברות)
מהילדים האלה שיושבים בהפסקה לבד או משחקים עם השיירה של הנמלים,
מהילדים האלו שלא מזמינים אותם בכלל למסיבות יום הולדת ומסיבות כיתה או כול מפגש חברתי מכול סוג.
מהילדים האלה במידה והם מגיעים למפגש חברתי, תהיו בטוחים שנתנו להם כתובת שגוייה או שכולם כבר הולכים.
לא מספיק שהייתי דחוייה היתה ילדה אחד שהיתה מעבירה אותי מרור, היתה מאכילה אותי מכות והשפלות שבאמת אני לא מאחלת לאף ילד לחוות.

אחרי שהיא הקשיבה לי בשקיקה ונתנה לי ליפתוח את הלב
(טוב גם הבירות עשו את העבודה שלהם)
היא שאלה אותי 2 שאלות:

"מה היית משנה בעבר?"
ואני עניתי "כלום, זה הביא אותי ועיצב אותי לבן אדם שאני היום, ועל זה אני לא מוותרת"

השאלה השניה שהיא שאלה אותי:
"אם היה לך את האופציה לחזור לעבר כמו שאת עכשיו, מה היית אומרת לילדה שאת?"
ואי עניתי "אל תיאגי, נועדת לגדולות"

מה אתם הייתם עונים?