היום היתה לי שיחה עם חברה שהיא פסיכולוגית עם כמעט תואר שלישי.
בשיחה שהחילה משיחת טלפון של "את באה איתי לסיבוב עם הכלב?" המשכנו אליה הביתה לכנה של ארוחת ערב מוקדמת ושיחת נפש התגלגלה החל ממה חדש עם ההוא וההיא (כי קצת התנתקתי מכולם בזמן האחרון), ומה חדש עם הילדים שלה (שני מתפגרים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם) והמשיך לחוויות שלנו מהטיול בהודו והעלת זיכרונות על הנהנג שתקע לנו גראפסים ועוד כמה שיחרורי גזים טיבעיים כול הנסיעות ועם ההוא שניסה להתחיל איתה והפרה שרבה איתה על הסמוסה בדרך לאשרם של הביטלס, המשכנו למה קורה עם הבן זוג שלה וחוויות שהיו להם בטיול האחרון שהם יצאו אליו....
בקיצור, קישקושיאדה. ותוך כדי אנחנו שואבות בירה ללא הכרה.
(הביתה חזרתי בזיגזג עם שלפוחית שאיימה להתפוצץ)
אבל מה שבאמת תפס בשיחה הזו היא שאלה אותי על העבר שלי כילדה...
סיפרתי לה שכילדה הייתי ילדה דחוייה, בלי חברים...
(לא סליחה, היתה לי חברה אחת, אבל היא דאגה לזכיר לי שהיא חברה שלי רק אחרי הלימודים וביקשה ממני שלא ידעו שאנחנו חברות)
מהילדים האלה שיושבים בהפסקה לבד או משחקים עם השיירה של הנמלים,
מהילדים האלו שלא מזמינים אותם בכלל למסיבות יום הולדת ומסיבות כיתה או כול מפגש חברתי מכול סוג.
מהילדים האלה במידה והם מגיעים למפגש חברתי, תהיו בטוחים שנתנו להם כתובת שגוייה או שכולם כבר הולכים.
לא מספיק שהייתי דחוייה היתה ילדה אחד שהיתה מעבירה אותי מרור, היתה מאכילה אותי מכות והשפלות שבאמת אני לא מאחלת לאף ילד לחוות.
אחרי שהיא הקשיבה לי בשקיקה ונתנה לי ליפתוח את הלב
(טוב גם הבירות עשו את העבודה שלהם)
היא שאלה אותי 2 שאלות:
"מה היית משנה בעבר?"
ואני עניתי "כלום, זה הביא אותי ועיצב אותי לבן אדם שאני היום, ועל זה אני לא מוותרת"
השאלה השניה שהיא שאלה אותי:
"אם היה לך את האופציה לחזור לעבר כמו שאת עכשיו, מה היית אומרת לילדה שאת?"
ואי עניתי "אל תיאגי, נועדת לגדולות"
מה אתם הייתם עונים?
