זהירות, שביר

מוטרפת.

ממנו...

מטורפת.

עליו...

שוב הקולר ההוא...

שלו...

אמור להיות במגירת השיכחה.

פותחת את המגירה...

אין קולר!!!

מתחילה לחשוב איך יכול להיות...

מחפשת במגירה ליד, במגירה מעל, ובאחת נוספת.

אין קולר.

באחד התיקים, אולי הזזתי וכבר הספקתי לשכוח...

אין קולר.

מחפשת בארונות, בין מדפים, עוד מגירות.

אין קולר!!!

בתחושת היסטריה גוברת, מרגישה את הלחץ על הצוואר החשוף...

בארון חורף... ההוא עם המעילים הכבדים... גבוה מעליי...

הקולר שלו. שלי.

שם הוא נמצא.

עונדת אותו...

ונרגעת...

יושבת איתו בפאב השכונתי.

שותים ונותנים לאלכוהול להסיר עכבות.

מדברים על מהויות ותובנות.

הוא שואל ואני עונה.

והוא כמו תמיד מופתע.

כי אני מכירה אותך.

ומבינה אותך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שוכבת לידו במיטה...

ידו נשלחת לחבק.

מכורבלת לידו.

בתוכו.

נרדמת...

הפעם הזו שונה.

החלטתי להיות אמיצה וחזקה.

להתאפק שלא לבכות.

לשלוט בעצמי בכוח.

להחזיק הכל בפנים.

לא מחייכת.

לא מדברת.

לא מספרת.

לא חולקת.

אז לא רוצה חיבוקים.

לא רוצה דברי ניחומים.

לא רוצה לשמוע קלישאות.

לא רוצה לחשוב מה הלאה.

אבל תודה לך,

זו שהבינה,

זו שידעה,

מה לומר במילים בודדות,

והצליחה היום בבוקר לחלץ ממני כמה דמעות של הקלה...

עדיין קשה לנשום...

נשאלתי על הקולר.

אם אני עוד עונדת כזה.

כמובן שלא.

שימי, התבקשתי.

לא מעיזה!

הוא מונח במגירה.

רוצה לשכוח!

לא... לא את זה. שימי אחד אחר. משלך.

סתם אחד? כמו קישוט?

כן.

שמתי.

וככה הלכתי לישון...

התמסרתי לך.

מסרתי לך אותי.

אם רק הייתי יודעת כמה זה יכאב כשתחזיר לי אותי בחזרה...

על מי אני מנסה לעבוד... כן ידעתי...

השלב הזה.

שכל דבר, אבל  כל  דבר,

גדול או קטן,

משמעותי או טיפשי,

אמיתי או דמיוני,

מעשי או מחשבתי,

פיזי או רגשי,

כל  דבר ! ! !

מזכיר לי אותו...

כמו כדור כוח, גדול וכבד,

שפגע בעוצמה בבטן הרכה,

הוציא ממני את כל האוויר,

ללא יכולת להמשיך לנשום.

והכאב נותר,

לא עוזב,

לא מרפה...

נשרפת.

מבחוץ.

אש חורכת את עורי, עוטפת את כל גופי.

נשרפת.

מבפנים.

לבה גועשת במקום דמי, זורמת בכל כולי.

נשרפת.

בליבי...