|
|
|
אני מתפזר
האחת שאספה אותי כל השנים נלקחה
התהליך האיטי
הפרידה המשמעותית
רק גרמה ליותר געגוע
האור שלך גווע ונעלם
ונשאר רק זכרון מתוק
וכאב דוקר בלב
וגם הבטן מלאה במחושים
פרפרים של פחד וצער שהסוף תמיד מלא בדידות
הימים ריקים
ואני מתפזר
כולם נעלמו
והימים התארכו
איפה את אהובתי
מתי אצטרף
מתי תאספי אותי
אהובתי
הזמן מתקצר
השעון מתקתק
ואני חשבתי
שאת מבינה
"פתאום דמיינתי אותנו בטאבו. אתה בא לאסוף אותי מהבית. אני יורדת ונכנסת אליך לאוטו. אנחנו מתנשקים והגוף מתעורר. אבל זאת רק ההקדמה.
אני לא נותנת לך לגעת בי כי אם תתחיל לא אוכל לעצור.
אנחנו מגיעים למועדון ונכנסים פנימה. אני מגלה לך שאני לא לובשת תחתונים. האמת אני עדיין לא יודעת איך העניין הזה יעבוד כי הנוזלים שלי פשוט ירטיבו לי את הבגדים ולך את האוטו...
מה נעשה במועדון? כנראה דברים שאוכל לעשות רק איתך וזה יהיה מטורף.
פנטזיה נחמדה ועכשיו אני לא יכולה לישון"
ריגשת אותי ילדה יפה שלי
הפנטזיה שלי פה
חזרה
אחרי שנים של נתק
אבל כמו כל פנטזיה היא לא מושגת
כמו בובת חרסינה על מדף בבית רפאים
שבירה ועדינה
ואני נושם עמוק
וחושב
על השפתיים שלה
על העור הדק הלבן שסומר כאשר לשוני עוברת על צווארה
על חמוקיה אשר מתמלאים ברגע אחד
כאשר אצבעותי מרפרפות כאילו לא נוגעות
בישבנה המתוח
ואז אני נזכר כמה היא שבירה
וכמה רחוקה ממני
ואני מתמלא עצב
וגעגועים
"הזמן הוא גדול הלוחמים
את מה שהוא לא משמיד
הוא משנה ללא הכר
הזמן מחריב את הכל
אנו מנסים להתגונן בפני הריק
נאחזים נואשות בעבר
ברוחות שלנו
בעצמנו
להרוג את כולם
ושאלוהים ישבור את הראש"
היא מודעת לסיכונים
ועדיין נראת רגועה
רק שהכוח המניע
אוזל
ואני הולך לאיבוד
לו הייתי שד
הייתי נלחם בעצמי יותר טוב
הייתי מנצל את האש היוקדת בי
לו הייתי שד
הייתי
פרספקטיבה היא לעיתים המפתח לאושר
"אחרי כל מעשה שאני עושה
צועדים כמו בלוויות ,הילד שהייתי לפני שנים
הנער באהבתו הראשונה שהייתי ,החייל שהייתי
בימים ההם והאיש אפור השיער שהייתי לפני שעה .
ועוד אחרים גם זרים ,שהייתי ושכחתי "
יהודה עמיחי
מתוך : כמו בלוויות
