ברוך הבא לממלכה שלי

יש לי חברה קרובה שילדה ממש לא מזמן

ליתר דיוק שלושה חודשים

ניהלתי איתה כרגע שיחה של חצי שעה

שבה אני מנחמת אותה ומסבירה לה שהגוף זקוק לזמן,

שהיא כרגע עברה טלטלה של 9 חודשים ושיקח לגוף זמן לחזור לעצמו ולהוריד את 15 הקילוגרמים הנותרים,

הייתי ממש שמחה אם באמת הייתי מצליחה לעודד אותה אבל אני יודעת מנסיוני שזה לא באמת עוזר,

אנשים במהלך ההריון תמיד עסוקים ב״להכין״ אותך לזה שהחיים הולכים להשתנות לחלוטין, 

לזה שיש תינוק שזקוק לך ותלוי רק בך,

(שום דבר לא באמת מכין אותך לזה, חייתי בסרט שהחיים ימשכו כרגיל לחלוטין רק בתוספת תינוק, אז..פחות הכל ליטרלי משתנה!)

אף אחד/ת לא מדבר על הגוף והבטן היפיפיה שאת נשארת איתה גם לאחר שהתינוק יצא,

ההלם שקיבלתי כשראיתי את הבטן שלי פעם ראשונה לאחר הקיסרי והבנתי שאמנם היא לא גדולה וקשה כמו קודם

אבל.. מה זה ומה עושים עם זה לעזאזל?!

שלא נדבר על זה שבמשך תקופה ארוכה את מסתכלת במראה ופשוט לא מזהה את עצמך,

אם להיות כנה עם עצמי לא סבלתי את עצמי בהריון בשום מובן, ולקח לי המון המון זמן לחזור למי שאני בעיקר נפשית,

ההריון היה לי טראומתי מידיי ואוליי זאת הסיבה שאני מתכווצת כולי רק מהמחשבה על לעבור את זה פעם נוספת..

בכל אופן מאוד השתדלתי לנחם אותה ולהסביר לה שזה בסדר שהיא נראת כאילו היא בלעה את עצמה, 

שתתן לגוף את הזמן שלו להחלים, להתאושש ולחזור לעצמו

שזו תקופה שתעבור ושהיא מהממת בכל מצב!

באמת מטריד למה אין יותר מודעות לנושא הזה..

זה כל כך לא טריוויאלי לחשוב ששניה לאחר שיצאת מחדר הלידה הבטן יורדת, זה ממש טראומתי אפילו..