שיחה עם חברה טובה שלי
למעשה החברה הכי טובה שלי
משתפת אותה שביום שישי התקשרתי לסבתא שלי לשוחח איתה ולשאול לשלומו של סבא שלי
והיא? היא באופן טבעי אמרה לי שהם קיבלו תוצאות של בדיקות שהוא עשה ויש לו סרטן
בשלב מתקדם וכבר התפשט לכל מקום
אין באמת מה לעשות פשוט להמתין..
שניה לאחר מכן ובמעבר חד היא שואלת אותי אבל למה את מעלה תמונה עם חזיה לפייסבוק
מצאתי את עצמי עונה לה שזאת לא חזיה ושאני לא מחפשת סטייליסטית חדשה
בסך הכל הגיוני לא?
לסבא יש סרטן ונותר לו זמן קצר לחיות
אבל התמונה שלי זה מה שחשוב כרגע בוודאי סבתא..
אז החברה כמובן אמרה לי שזה דיי הגיוני בהתחשב במשפחה שלי, שכולנו נכים רגשית ולמען האמת זה דיי נכון..
ואז אמרתי לה הגיוני שאני פשוט לא מרגישה כלום?
כאילו באמת כלום!
הוא מבוגר שחי חיים מלאים וכבר קשה לו בריאותית בשנתיים האחרונות קשה מאוד ועכשיו גם זה.. אז רק שלא יסבול,
והיא עונה לי בכזו טבעיות
זאת את ברור שלא תרגישי כלום
את אף פעם לא מרגישה כלום
לא בקטע רע, להיפך הלוואי הייתה לי את היכולת הזאת שלך..
אמרתי לך בעבר יש לך קרח בוורידים
חוץ מכעס את לא באמת מביעה שום רגש אף פעם,
לעיתים נדירות יש לך בריחות שקצת צף לך
את הבן אדם הכי חזק שאני מכירה.
האמת?
היא לא אמרה את זה ממקום שלילי
למרות שבמקום מסויים אוליי הייתי אמורה להעלב מזה לא? מי רוצה להיות עם קרח בוורידים 🤷♀️
אוליי אני באמת אטומה מלהרגיש
או שאוליי כשאדם חווה מספיק כאב בחיים שלו הוא הופך להיות אדיש עם הזמן,
או שפשוט אני כזאת שמתמודדת עם השיט שלי בעצמי ולא משתפת כי למה לשתף את מתמודדת הכי טוב לבד..
לא באמת יודעת,
תהיות שלי עם עצמי..
