בוקר לפני ראש השנה
אני בהריון חודש שמיני מתעוררת בשעה 5:30 לפנות בוקר ולא מצליחה לישון, לא אופייני לי אני בדרך כלל ישנה עד מינימום 10,
6:30 בבוקר פותחת את הנייד רואה שיחות שלא נענו מאבא שלי בשעה 2 ו3 לפנות בוקר לא זוכרת את המספר שיחות המדוייק, תוהה לעצמי מה כבר היה דחוף כל כך באמצע הלילה מנסה לחזור לישון ולא הולך לי,
השעה 8:30 אתה נותן לי נשיקה מאחל לי יום טוב ויורד לצאת מהבית,
אתה יוצא ואני מחייגת לאבא שלי לראות מה היה דחוף כל כך עונה לי לטלפון אישתו
שמבקשת ממני לא לשאול שאלות פשוט להגיע לבית חולים סורוקה, מתעצבנת עליה בטלפון מה זה לעזאזל אומר לא לשאול שאלות מה קשור בית חולים סורוקה לעזאזל? מה קרה?!?!
אחיך עשה תאונה הוא נמצא בבאר שבע שומעת את אבא שלי צורח עליה בטלפון למה היא אמרה לי משהו בכלל כשאני במצבי והשיחה נותקה,
מחייגת לאמא שלי כי אני יודעת שהיא לא תשקר לי הקו תפוס,
בדיעבד התברר לי שהיא בשיחה עם בעלי משתפת אותו במה שקרה ואומרת לו שימצא דרך להגיד לי ושלא אגיע לבית החולים היא תעדכן משם..
נכנסת לאתר של העיר בה הוא מתגורר לחפש מידע אם התאונה קשה יכתבו עליה תמיד כותבים
וקוראת על תאונה קשה מאוד בצומת כזו וכזו בחור בשנות ה-20 לחייו פונה עם פגיעות רב מערכתיות במצב אנוש במסוק לסורוקה.
לתאר מה עובר עליי ברגעים האלו?
אני לא בטוחה שאני זוכרת או יכולה..
השלב הבא זה אתה חוזר הביתה שומע אותי בוכה מהקומה למעלה נכנס רץ אליי במדרגות אליי למעלה תוך כדיי שאתה צועק לי ומנסה להרגיע וחוזר ואומר לי הוא חי אני נשבע לך שהוא חי!
האמת?
לא האמנתי לך ידעתי שכולכם תגידו כל דבר כדיי שלא יקרה לי ולהריון הזה שום דבר,
שעתיים של נסיעה שעתיים שכל תמונה אפשרית רצה לי בראש בזמן שאתה מדבר איתי ומנסה להכניס מעט היגיון,
את צריכה לשתות ואת חייבת לאכול משהו ולא את לא יכולה להישאר בבית החולים שם כל הזמן אלו מחלקות זיהומיות ואת בהריון מתקדם ואת בסיכון גם ככה ולא באמת יש לך מה לעשות שם..
אני שומעת אותך ברקע אבל לא באמת מקשיבה הרעשים בראש שלי חזקים מידיי,
ואני איתך אבל לא באמת איתך כרגע..
מגיעה לבית החולים אבא שלי הוא אדם חזק מעולם לא ראיתי אותו בוכה בעבר וכבר עברנו דבר דומה כשאחותי הייתה בת 11 דרס אותה רכב המחזה היה לא נעים ולווה בשיקום ארוך הוא לא הזיל דמעה רק דאג לכל דבר שצריך,
כשהגעתי הפעם הוא היה פשוט מפורק ושם נחתה עליי ההבנה הוא חי אבל יש כל כך הרבה פגיעות שספק אם יצא מזה..
אם להיות כנה משהו בי ידע שהוא יהיה בסדר כנראה הכחשה לסיטואציה..
אוליי תקוות שווא או ציפייה או אלוהים או לא יודעת מה אבל האמנתי בו שהוא יהיה בסדר
כי היי.. זה אחי הגדול, זה שתמיד שומר עליי שתמיד שמר עליי, זה שאף אחד אינו יכול לפגוע בו, זה שכולם נותנים לו כבוד, אחי הבלתי מנוצח..
במקום מסויים הוא היה סוג של גיבור על עבורי וכידוע גיבורי על יוצאים גם מהגרוע מכל אז יהיה בסדר!
אנשים מגיעים לבית החולים בוכים תופעה הזויה בפני עצמה!
לעזאזל אם בא לכם לבכות תבכו בבית שבו שם ואל תבואו, לאף אחד מאיתנו אין רצון או כוחות לנחם אתכם!
ואז אנחנו מקבלים תמונות מהתאונה לוואטצאפ מאנשים רנדומליים שצילמו אותו שוכב בכביש מפורק כשכל המוח שלו בחוץ, וזה לגמרי בסדר להפיץ בקבוצות וואטצאפ תמונות כאלה..
הערב מגיע וזוכרים את שירה ממצפה רמון שנדקרה בערב ראש השנה על ידיי הבעל הפסיכופט שלה?
אז היא הגיעה לאותה המחלקה ואיתה כל אמצעי התקשורת כאילו עד כה לא היה מתסכל מספיק..
ועובר יום ועוד יום ושבוע ושבוע נוסף אנשים שם משתחררים ויוצאים והוא?
המצב שלו כבר יציב יותר ורוצים לנסות להעיר אותו
לנסות להסביר את ההתרגשות?
אמרתי לעצמי הוא מתעורר הכל יהיה בסדר!
עד הברית של הילד שאלד הוא יהיה כבר איתנו..
מיותר לציין שהיה ניסיון ועוד ניסיון וניסיון נוסף אחריו ולמעשה כל יום הוא ניסיון חדש,
אני לא מאמינה גדולה בניסים החיים לימדו אותי שזה לא באמת קיים..
האמונה שתתעורר התפוגגה לה
תקווה? תמיד תהיה במקום מסויים אבל ברור לי שזאת אשליה,
זה פשוט הרצון שלי שתהיה חלק בחיים שלי
אתה לא חי, ואתה לא מת
וזה לדעתי הדבר שאיתו הכי קשה לי!
צוציק נולד 3 שבועות בדיוק לאחר התאונה שלך
הובהלתי לחדר ניתוח חירום בשל היפרדות שליה היינו לבד רק אני והוא קיבלנו מתנה וקיבלתי אותה בעיתוי הכי גרוע שיכול היה להיות עבורי, או אוליי העיתוי הכי טוב?
לאחר מכן אושפזנו איתו למשך כחודש בגלל סיבוך מהלידה,
וקיוויתי כל כך קיוויתי שתתעורר הייתי בטוחה שתתעורר עד שנגיע לשלב הברית
חיכית לו אפילו יותר ממני.. קיווית שהילדים שלנו יגדלו יחד הם באמת גדלים יחד ומתראים לפחות אחת לשבוע,
יש לה את האופי השתלטני שלך, ואת העצבים..
הוא יצא דומה לי באופן מוגזם עקשן לא מוותר!
הכל ממשיך החיים רצים קדימה ואתה נשאר באותו המצב
ואני?
אני מתקשה לקבל את המצב הקיים,
קשה לי לראות אותך ככה כי זה לא באמת אתה,
זה אפילו לא הצל של מי שהיית
ובגדול?
כשכל זה קרה אז היה מצופה ממני כל כך הרבה דברים
נולד לי תינוק שהייתי צריכה לטפל בו
אסור היה לי לכעוס
אסור היה לי לבכות
אסור היה לי להרגיש
כי לתינוקות יש עניין כזה שהם עובדים על אנרגיות ואת גם מניקה אז בכלל!
ההשקפה שלי על החיים שונה מאוד מאז..
אני הייתי מעדיפה שלא לחיות המתת חסד,
וכן אני יודעת שגם אתה
וכן אוליי זה נוראי להגיד
ואף אחד מסביב לא באמת יקבל את זה אבל מה שווים החיים האלו? זה לא חיים!
וכל שנותר הוא לחכות שאוליי יקרה נס ושהשנים לא פשוט יחלפו כשאתה ככה
חי מת.
