ברוך הבא לממלכה שלי

אומרים שלטעות זה אנושי לא?

אז למה אני כל כך לא סלחנית כלפי עצמי, 

לגביי הטעויות שלי?

למה אני יודעת לייעץ מעולה לכולן,

שלא לשפוט את עצמך, ולאפשר לעצמך להרגיש ושהכל בסדר,

וכל כך שיפוטית כלפיי עצמי,

למה הציפייה שלי מעצמי כל הזמן 

היא להיות על-אנושית,

לא לטעות אף פעם,

לא לכאוב אף פעם,

לא להרגיש שנכשלתי,

למה אני כל כך סלחנית כלפיי אחרים,

ולא סלחנית כלל כשמדובר בעצמי,

אחת מהסיבות ללמה שום ביקורת חיצונית

לעולם לא פגעה בי,

היא כי אין דבר שלא ביקרתי את עצמי עליו קודם,

למה אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי,

פרפקציוניזם לעיתים זה לא דבר בריא,

השאיפה הבלתי פוסקת להיות תמיד הכי טוב,

היא לא תמיד בריאה,

מתי בעצם מגיע השלב שזה ״מספיק״?

המספיק הזה..מתי הוא מגיע?

מה הפרמטרים שלו?

מה היעדים?

ומה הצפי מכל יעד?

הרי כבר הגעתי למקומות בהם שאפתי בעבר להיות,

ואז עברתי לשלב הבא, והבא לאחריו..

אז מתי עוצרים בעצם?

או שלא עוצרים?

ממשיכים תמיד בפול גז והמרדף הבלתי פוסק

אחר היעד הבא?

הכותבת לא באמת מצפה מכם לענות לשאלות למה,

זה עבור המטפלת שלי,

אתם לא המטפלת שלי,

לא, אל תתיימרו להחליף אותה.