עד מתי אה?
עד מתי תאשימי את עצמך?
עד מתי תאמיני לכל השטויות שהוא מספר לך?
עד מתי תקחי אחריות גם על מה שלא שייך לך רק שהוא יהיה מרוצה?
עד מתי תסכימי איתו, בכל פעם שהוא מאשים אותך?
עד מתי תמשיכי לספוג את ההתנהגות הזאת?
עד מתי תמשיכי להתמודד עם האשמה שהוא גורם לך להרגיש?
עד מתי תמשכי את זה מבלי להבין שאת בעצם עושה לעצמך נזק?
עד מתי תגידי לעצמך שאת אשמה,
שאת לא בסדר,
שלא ניסית מספיק,
לא רצית מספיק,
לא התאמצת מספיק,
לא היית כנה מספיק,
עד מתי תמשיכי להקשיב לו ולהאמין לו בכל פעם שהוא מספר לך שאת אחראית למצב,
שכל המצב הזה הוא בכלל תוצר של המעשים שלך?
שאת הפסדת אותו בגלל היותך את,
עד מתי תטפלי בו במקום בעצמך?
עד מתי תמשיכי לתפוס בדעה שיש לך יכולת לשנות, לתקן, לעזור לו?
עד מתי?
את רואה, את יודעת,
את הרי יודעת שזה לא נכון מה שהוא אומר לך,
את הרי יודעת שזה חוטא למציאות,
את הרי יודעת שלו היה חלק לא פחות מלך, אוליי אפילו יותר,
את הרי יודעת שאת נותנת ונותנת ונותנת ללא הרף,
ללא גבולות,
את הרי יודעת שאת אולי לא מושלמת,
אבל לא כל כך דפוקה כפי שהוא גורם לך להרגיש,
את הרי יודעת שהדרישות שלך?
הפחדים והחששות שלך?
מי ומה שאת, זה הכל תוצר של החיים ומערכות היחסים שחווית בחייך,
את הרי יודעת שניסית, השתדלת, ותמיד היית שם,
את הרי יודעת שוויתרת על עצמך ואת עדיין מוותרת,
אז למה?
למה את מאפשרת לו פעם אחר פעם לגרום לך להרגיש אשמה,
לגרום לך להרגיש בושה,
לגרום לך להרגיש שהפסדת כשכל מה שרצית היה להרוויח,
את לא אשמה מבינה?
את פשוט לא,
לא משנה כמה פעמים הוא יחזור על זה,
לא משנה באילו דרכים הוא יסובב את זה,
לא משנה באילו מילים הוא ישתמש על מנת לגרום לך להרגיש שאת כפי שאת, זה לא מספיק,
את פשוט לא,
האשמה שלך?
היא על כל פעם שאת מקשיבה לו,
על כל פעם שאת אומרת לעצמך יש משהו בדברים שלו,
האשמה שלך היא על כל פעם שמצאת תירוצים עבורו,
כל פעם שחיפשת הצדקות להתנהגות שלו,
כל פעם שוויתרת על עצמך, על העקרונות שלך, על הכבוד העצמי שלך, ועל דרך המחשבה שלך,
את מבינה…זאת האשמה שלך,
להיות עסוקה באובססיביות לתרץ עבורו, ולקחת אחריות למעשים שלו,
בזמן שהוא?
מסיר מעצמו את האחריות ומאשים אותך,
כי זה לא הוא אשם אף פעם,
זאת את, ואת בהחלט אשמה,
לפחות בזה שעבורו יש לך כל הצדקה אפשרית בעולם,
אבל עבור עצמך כלום,
את בעיקר אשמה שאת מאמינה לו, ולא לעצמך,
שאת מבינה אותו, אבל לא את עצמך,
שאת נותנת את המקום לו, אבל לא עבור עצמך,
ואת יכולה להמשיך ולנסות כי זה הרי לא יעזור מה אגיד או לא,
כל זמן שאת לא תביני שזו לא את,
שזו אף פעם לא היית את,
שכן כמובן יש לך אולי חלק אבל גם לו יש כזה,
כל זמן שתמשיכי לחשוב שאת כפי שאת זה כנראה לא מספיק ולא מספק,
כל זמן שתמשיכי להאמין לו בזמן שהוא מאשים אותך,
שוב ושוב ושוב..
ובכל פעם כזאת תשתדלי לפצות יותר,
לרצות יותר,
כל זמן שלא תביני שזאת בכלל לא את, אלא הוא
שרעיל לך,
זה ימשך, כי רק לך יש את היכולת להציל את עצמך,
לך!
יש סיבה למה את מושכת לחייך שוב ושוב ושוב את אותו הטייפ המחורבן,
וכל זמן שלא תביני מי את,
שלא תפתחי מודעות אמיתית למי את,
מה החוזקות שיש בך,
ותטפלי בבעיות שיש לך,
בתחושת הערך העצמי שלך,
באותה האובססיביות שאת דואגת לטפל ולדאוג לו,
כל זמן שלא תעשי זאת,
תמיד תישארי אשמה,
אשמה בזה שאת לא רואה את עצמך, ומבטלת על עצמך עבורו,
והוא?
הוא רעיל אפילו עבור עצמו.
