ברוך הבא לממלכה שלי

אני חושבת שבין כל השינויים,

והגילויים הכל כך דרמטיים והזויים שאני עוברת לאחרונה,

באופן לא מפתיע בכלל אני צולחת הכל,

מתרכזת בעשייה שלי ובמה שחשוב וממלא אותי,

ממשיכה לדחוף את עצמי קדימה בכל הכוח,

ולפנק לאהוב ולהעניק לקטן שלי את כל מה שהוא צריך, 

יש המון התפתחויות, 

המון התרגשות, המון המון דברים חדשים שבדרך,

ולמעשה הדבר היחידי אותו טרם למדתי או הסתגלתי אליו,

זה החוסר של הקטן שלי בבית,

החלוקה, לחלוק אותו ובעצם לוותר על השהייה במחציתו,

הגעגוע מציף, והייתי בטוחה שעם הזמן זה יהפוך לקל יותר,

לפחות ככה אמרו לי,

אז למה אצלי זה מרגיש הפוך?!

מתי בעצם מתרגלים לזה שהוא לא נוכח?

הגעגוע, החוסר שלו מורגש כאן בכל דבר ודבר.