ברוך הבא לממלכה שלי

מניחה שזאת לא רק אני שלא ממש מתפקדת ביומיים האחרונים..

הבשורות על החטופים הורידו אותי למטה,

מכה קשה בחזרה למציאות המעוותת שאנחנו חיים כאן,

לדעת שלפני רגע הם עוד היו בחיים ושרדו את השבי,

ורגע לאחר מכן כבר לא..

משהו כבה בי, טרם יודעת להבין מה זה בדיוק..

האם התקווה שפשוט דועכת? לא יודעת,

רק יודעת שהכאב גדול מידי..

הטרלול הזה גובה מאיתנו מחיר כבד מידי,

המוח שלי פירה ואני לא ממש מסוגלת לחשוב על כלום,

לא מצליחה לחזור לשגרה ולהמשיך עסקים כרגיל,

זה כואב מידי, המציאות הזאת כואבת מידי..

לחשוב שרק בשבת הרגשתי על גג העולם

הייתי במסיבה אחרי כל כך הרבה זמן שלא.. נהנתי היה לי כיף הרגשתי שהטענתי את עצמי באנרגיות,

ואז להתעורר לבוקר אתמול, ופשוט לבכות,

לבכות ולהסתיר כמובן כי איך מסבירים לילד בן עוד לא 4 למה אמא בוכה,

אז אמא קצת עצובה היום וזה בסדר להיות עצובה,

השאלה היא עד מתי?