ברוך הבא לממלכה שלי

אבל אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא בכיתי
שלא נתתי לעצמי את האפשרות לכאוב
שהדחקתי את המחשבות
את כל הזכרונות שכל כך מכאיבים לי
אני מוצאת את עצמי בוכה
ובוכה ובוכה ולא מפסיקה לבכות
כמו הר געש שהתפוצץ
ואני כרגע בהתפוצצות
הכל גולש החוצה
הכל מפריע
הכל צף ועולה
ומכאיב אפילו מכאיב יותר מכשזה קרה
אני לא יודעת אם זו נקודת המבט שלי שהשתנתה עם השנים
או שאוליי כהרגלי הדחקתי את זה ולא נתתי לעצמי לכאוב
כי כזו אני אני לא מאפשרת לעצמי להתמודד ולכאוב גם שקורים דברים קשים וקשים מאוד
כל כך הרבה שנים בזבזתי בנסיון להוכיח לכולם שהכל בסדר שאני בסדר
והכי גרוע זה שהאמנתי לעצמי
תקופה מאוד ארוכה פשוט האמנתי לעצמי שהכל באמת בסדר
ועכשיו? עכשיו אני פשוט מבינה שכלום לא בסדר
שום דבר לא עבר
פשוט אטמתי את עצמי מלהרגיש
אז תקופה ארוכה לא הרגשתי כאב
לא התעמקתי בעצמי
לא חיטטתי בפנים פשוט האמנתי שהכל בסדר הכל עבר
ואני בסדר ואני חזקה
וכל פעם שאמרו לי שאני אישה חזקה האמנתי
כי אני לא באמת מכירה הרבה שנופלים וקמים כל כך מהר כמו שעשיתי
למעשה אני לא מכירה אף אחד כזה
עכשיו אני מבינה ששיקרתי לא רק לכולם שיקרתי לעצמי
שום דבר לא עבר
ואני בכלל לא קמתי לא קמתי כי אף פעם לא הנחתי לעצמי ליפול
רק עכשיו אני מתחילה להבין שהנפילה שלי מתרחשת עכשיו
זה הרגע שהכל עולה וצף
והזכרונות ששנים לא חשבתי עליהם
צפים וגורמים לי לחוות הכל מחדש
רק שעכשיו אני באמת כואבת בוכה ומתייסרת.