בואי תישארי איתי
ואני אשאר איתה,
איתה קודם- איתך כשאמצא זמן
הוא לחש- במבט שבור אך שחצן
בלי למצמץ, בלי להסיט מבט
החדיר בתודעתי את המצב וצבט
מתעלם מהצבע הזוהר
שמצוייר עליי כשהוא בסביבה
מתעלם מההתמכרות לרטט
שמזדחל אליי בשקט בשקט
על שדה פרפרים שפרוס לי בבטן
שצועקת כל הזמן שבא לה עוד סשן.
בואי,
את תהיי לי ואני אהיה לה
תישארי - תתפשרי אז מה אם יכאב ?
בפשטות הניח את מילותיו
באוזניי ועזב.
אז שאלתי ומה עכשיו ?
ימשיך להגיד לי בוקר טוב תמים מהורהר
בלי ליווי הפניה לשם שנבחר ?
ישאל אותי מה שלומי חסר חשיבות
בלי להעביר אצבע על הרטיבות ?
יעביר לי עוד סשן
יעיר לי את כל הפחדים בבטן?
בלי אותו ניצוץ שקורע אישונים
ילחץ יד לשלום ויתעלם מהכימיה שנשרפת לי מבפנים ?
בואי תישארי יהיה מדליק
רוצה אותך אבל לא רוצה אותך מספיק
יכול בלעדייך, תישארי על הגבול הדקיק
בין ההיעלמות והנוכחות
השקרית למדיי,
עד שתצליחי ליפול לרגליי.
בואי, תהיי עוד נשלטת בסביבה תשבי על הקוו הדק-
בין כאב הקירבה לכאב המרחק.
בוא, שיקרתי
ואת גלימת האדישות לבשתי
כשמתחתיה בוערת בי חרטה
שורפת לי באגו ושורפת לו
באמת השרויה בעלטה.
ובשחר היום שאחרי
מילמלתי את המשמעויות באוזניי
בתקווה שאצליח להבין אולי
ששליטה טוטאלית, שליטה עד בלי דיי
לא תתקיים רק על סמך הכדאי.
ובדיוק שם באותו הקו הדק,
בין כאב הקירבה-
לכאב המרחק
תם המשחק.
