ארזתי את כל פיסות האומץ שעוד נותרו בי וביד רועדת הצעתי פיסה מליבי המפוייח המרוסק. היד שלי ריחפה שם לרגע באוויר שביננו, תלויה ושואלת. ומקווה. זיעה זלגה במורד הגב. לו היה זה קומיקס ענן של תקווה אחת היה מצטייר שם ביננו. עוד צעד אחד של אומץ שהצלחתי לאסוף ושאלתי: אפשר?.
אך מבטי המתחנן נענה במבט מזוגג פעימותיי הדוהרות נתקלו בדממה רועמת הפצע שהעזתי לחשוף רק קצהו נותר זולג וצורב ובוער מבושה ואלם על שפת התהום נותרתי לגמרי לבדי.
טיפשונת אומללה. זונה נואפת מלוכלכת. באמת חשבת שמישהו אמיתי מהעולם שבחוץ יוכל להושיט לך יד. יוכל להישיר מבט אל האיבוד שבך בלי להיחרב. את מחריבה. את חורבן. פורענות שאת. לילית-מפלצת.
התקווה היא כל כך מסוכנת. לא אלך אליה יותר. עדיף מהר לשכוח הכל, למחוק, לא לרצות, לא לדעת, לא לפעום. להמשיך לנשום שטוח רק את החמצן המועט הדרוש כדי להמשיך להתקיים על אוטומט כמו קודם. אל תאהבי יותר אל תרצי אל תחשפי לא את הגוף ולא את הנפש. חזרי אל הבית שהוא כלובך. נעלי היטב את הדלת. להמשיך לצרוח רק פנימה עד שכבר לא יהיה קול.
*******מוקדש להיא שאת מבטי לא השיבה. לא אנסה יותר. ליבי נסדק.******
התגובות נמחקו. סגור לתגובות. עמכם הסליחה.