זה סיפור על אישה אחת שחיפשה חיבוק. אולי היו לה דרכים משונות לחיפוש הזה, יהיה מי שיאמר דרכים לא מוסריות. אם אתם מהמצקצקים- תחסכו ממני. בהתחלה היא בכלל לא ידעה מה היא מחפשת, היא רק הרגישה שהיא עוד מעט מתה. אבל לאט לאט זה התבהר.
היו כל מיני בדרך, בחיפוש. מישושים. נעיצות שננעצו בה. סדקים שהתמלאו ברקמת צלקת. ואחרי חוויות טובות או פחות. זה היה סתיו והיא כבר חשבה שפשוט אין את מה שהיא מחפשת. פשוט אין. ואפשר למות. ואז הוא הגיע. וכמו אהבה ממבט ראשון בסיפורי קיטש. היא ידעה בעקצוץ הזה של העור.
והיה לו גוף. וקול. ועינים. וידיים. וצחוק. ומבט. וזרועות. וכל מה שצריך. בשביל להפשיט אותה. בשביל באמת באמת להפשיט אותה. והוא לימד אותה שהיא יפה. ולימד אותה סודות של גוף ושל כאב ושל התמסרות והשפלה ועונג. סודות מופלאים. חלומות שהיא לא ידעה על קיומם. והוא אהב. והיא אהבה. אהבה אסורה, כן. מאוד אסורה. ורועמת. ופועמת. וחיה. באופן הפשוט. על אף המרחק. על אף כל מה שבלתי צפוי.
האישה נתנה לאיש אוצר. אולי קטן, אולי לא חשוב. אבל אוצר. הכי פגיע. הכי אינטימי. קודש הקודשים של ההיכל שלה. האוצר היה תמונות. מילים. גוף. הכי חשוף הכי רגיש.
יום אחד נפרץ האוצר. אולי האיש לא שמר עליו מספיק טוב. אולי הוא השתכר מאהבתה והתעלם מסימני האזהרה. והאוצר הזה שלה. הגוף והנפש שהיא פערה מולו. פרוץ וחשוף לעינים זרות. עינים רושפות. עינים פגועות.
כל מה שקרה אחר כך היה חייב לקרות כנראה. היא רצתה לכעוס, לשנוא. אבל בעצם היא ידעה שלא יהיה חיבוק אחר. ובינתיים המחשבה שסודותיה. אוצרותיה. גופה. נקודות העונג והשפל שלה. נסרקים. נזרקים. אולי מוצגים בכיכר העיר לעיני כל, מי יודע. הוא היה אי שם. היא לא רצתה להקשות או להפריע. והיא היתה לגמרי לבד.
הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות זה לברוח. ללכת לאיבוד.
