אני כבר הייתי צריכה אז ללכת. לילה שלם ידעתי אותה עמוק וקרוב ושואג ופועם. כמו חלום מסרתי אותי ונמהלתי בה. וכשהקיץ הבוקר הארור זה הרגיש כמו לחתוך אבר מגוף.
היתה מוזיקה אבל אני הרגשתי על סף התהום. כשעומדים על סף תהום מפחיד לרקוד. בתנועה מהירה ומהפנטת היא פשטה את החלק העליון ונתנה לי לראות את היופי הזה. רציתי לצעוק. העברתי ציפורן וסימנתי קו על העור מהצוואר עד שיפולי הבטן. כי ללכת ממך הרגיש כמו לחתוך בבשר החי.
היא החזיקה בי חזק ערומה ביופי האינסופי הזה שלה ורקדה אבל אני כבר הייתי בדרך למות. מתים לא רוקדים. הם גם לא צוחקים ולא אוהבים ולא נושמים. אולי לכן כל נשימה חורכת.
זה הרגיש כמו שדה קרב ואני הייתי הצד המפסיד. בהתגוששות של גוף מרהיב אל גופי הבכי התגלגל ממני כמו רעם. למות ואז לחיות ואז לשאול את מותי. ולהתגעגע. ולפעמים זה מרגיש שעדיף לשכוח. היופי מסמא והפחד עוד יותר.
חיית פרא. פלא.