יום יום
את
א. על הבוקר.
הייתי מתחת לחלונך הבוקר. מוקדם. החלון פתוח לרווחה ושקט. השתהיתי לרגע, מעין נסיון קלוש להיות הכי קרוב אליך שאפשר. להרגיע את הלב ההולם את הגוף המשתוקק. ומשותק. ומושתק. בניגוד לאבירים, אין לי סוס וגם לא אזרתי אומץ לעלות. כי גם את, בניגוד לנסיכות, אינך רכה וענוגה ולא בטוח שאת רוצה שאבוא. רק אתמול ביקשת להשתחרר, לא להינצל. אני חושבת איזה שיר אשיר תחת חלונך, אחרי שאנצל. ומי יציל אותי.
ב. על סף הרגש.
זה היה לפני שנה, אני יכולה לזכור. וגם אחרי. ימים שבהם הייתי צריכה ללכת הכי רחוק כדי להשיג גירוי. הכי בוטה, הכי דוחה, הכי גס. אמצעים ויזואליים אלימים כדי להגיע לסף הרגש. כמו מכורים שכל פעם מגדילים את המנה רק כדי להרגיש.
מאז שאת. סף הרגש. איך להסביר. אולי כמו שאפשר לדמיין את התנודות שבין גאות ושפל וכל מה שנחשף ביניהם. כמה שורות פה למעלה כתבתי שאת אינך רכה וענוגה וזקוקה להצלה ופה אכתוב שאת הפלא הכי רך וענוג ופראי שפגשתי. רעידת האדמה שבאה בעקבותיך כמו השאירה אותי חשופה ומה שהיה קורה בי פעם רק בכאב בוטה, היום איתך קורה באצבע אחת מלטפת.
מילים סתומות. לב פתוח.
ג. על אהבה אסורה.
את אומרת שזה רק כי מים גנובים. אני כבר לא ילדה, ויודעת שיש בזה שמץ של אמת. אבל איך את יכולה להגיד שכל זה הוא רק כי אסור. אולי זה מנגנון הגנה שלך, אהובה פלאית שלי. אני לא יכולה להאמין שכל מה שעברתי ועוברת הוא רק כי זה אסור. לא. זה רק כי זה אמת.
ד. על הקעקוע.
וגם אם פעם נבחר שלא. עדיין את פלא. פרא. מעיין. ועדיין אהבת חיי.
ליהלום אני אחכה עד שנוכל לבחור.