אלוהים הוא אישה.

מקרוב הכל מריח יותר טוב.

התפיסה שלה בשיער,

האחיזה שלה בי,

הציפורניים שחודרות עמוק,

הסיבוב שהיא מעבירה את הפטמה,

הרוק והליקוק,

המבט,

השליטה.

היא מפתלת אותי מכאב, אני צועק ונאנח. והיא רואה אותי. ושומעת אותי.

עכשיו היא מתפתלת מעונג. 

וזה מזין אותי. וזה מזין אותה.

ואני מודה לה, ושומע אפס בחזרה.

תודה גבירתי, אני עונה לה.

תודה

לא ביבי ולא נעליים. גם לא לבוטין.

בחירות רבותיי. בחירות.

הבחירות שאנו עושים.

כשאני מסתכל עמוק בפנים אל תוך הנפש שלי, אני לא נשלט. אני לא עבד. אני לא אפס. להיפך - אני עצום. אני עם ראש מורם, חזה נפוח, גאה בעצמי ומרגיש בעננים. ורואים עליי.

אולי כאן יש הגדרות של שולטת, נשלט, נשלטת, שולט, "אחר" רחמנא ליצלן... 

זה לא אני.

אני בוחר להישלט.

אני בוחר את זה כל יום מחדש.

כל "כן גבירתי" מחדש.

זה לא סתם עוד משהו שאני אומר תוך כדי תנועה, אני יודע היטב מה צמד המילים "כן גבירתי" אומרות ולמי אני אומר אותן.

אני בוחר להישלט.

להעניק את המפתחות שפותחים כל נים, כל תא, כל שריר וכל רפלקס אצלי בגוף. ואני מעניק את המפתחות לך, מתוך בחירה מושכלת, מתוך ידיעה מה את יכולה לעשות לי. לעשות בי. לעשות ממני. כמה שאת יכולה לקלף אותי ולראות אותי כמו שאני באמת. בשבילך.

זה לא מתאים לכל אחת. זה לאחת המיוחדת. לאחת שהקול שלה מרטיט אותי, שהמבט שלה מרפא אותי, זו שאני בוחר להיות שייך לה.

אני בוחר להישלט.

אני בוחר לתת את הכוחות שלי לך, לא למישהי שפגשתי ברחוב. ממנה ההשפלות לא יזיזו מאום. מי היא בכלל.

זאת את שיודעת איך אני באמת, זאת את שחוקרת, זאת את שאכפת לה, זו את שעוטפת, זו את שמגינה עליי. זו את. זאת את.

אני בוחר להישלט על ידך.

כי כשאני בוחר להיות הנשלט שלך, אני עצום, אני עם ראש מורם, חזה נפוח, גאה בעצמי ומרגיש בעננים.

ואת כל זה את רואה מלעלה, כשאת מסתכלת עליי.

רק עבורך אני נשלט. רק עבורך אני אפס.

זה שלנו.

זו הבחירה שלנו.

זו הבחירה שלי.