אני רוצה להתחיל מחדש.
במקום חדש, עם אנשים חדשים.
לברוח.
אני זוכרת את עצמי כנערה מתבגרת שמתחילה להבין את מורכבויות החיים, מייחלת לברוח.
כחיילת דכאונית שחוותה אכזבות קשות מעצמה ומסביבתה, מייחלת לברוח.
בשנים האחרונות, נגמרו לי הכוחות. נגמרו הדמעות.
לא רוצה עוד לברוח החוצה, אי שם, אל האופק... אלא לתוך עצמי. למיטה. לשלווה. לעקצוץ הנעים של קלונקס או אלכוהול. לרעש הלבן שמכסה את רצף המחשבות הבלתי-פוסק.
עטפתי את עצמי בחיי הנוחים והנעימים כמתיישבת על הספה בציפיה לסרט ארוך, אהובי לצידי, חברים משפחה וכל השאר, ושמתי פליי.
משתדלת להישאר מאחורי הקלעים, לא מתחברת לגמרי לסביבה, מעט מנותקת.
גם את המשברים הקטנים תרגמתי למעשים.
חסר משהו? אוקי. קל. יש תהליך של סידור הבלאגן.
להבין > לנסח > לשתף > לבכות > לפתור > ליישם.
קתרזיס.
אפשר לנשום כעת. את בשליטה שוב.
רק ששום דבר לא מספיק.
שום דבר לא מחזיק לאורך זמן.
ועם כל משבר קטן שנפתר, את מתרחקת ומתרחקת. כל פעם עוד סנטימטר. עוד קצת.
עד שבסוף נגמר על מה לבכות.
נגמר מה לומר.
נשאר רק בית, וכלב, ואהוב, חברים משפחה וכל השאר, עבודה...
ואני. והמחשבות שלי. כמו גידול בראש. לא סופני, אבל תמיד שם, תמיד כואב.
כבר הרגשתי שזהו. שסיימתי להילחם.
מרגיש קצת לא נכון, לא שלי, לא אני.
אבל אולי ככה החיים מרגישים לכולם...?
לא נורא. אני ילדה גדולה. אפשר לחיות ככה.
קצת כואב, אז מה?
רק שלאחרונה החלטתי לקחת צעד. קטן.
לסדוק את המציאות. קצת.
והסדק גדל, והופך לאט לאט לשבר בסכר, והמים שנשפכים החוצה מציפים אותי.
ואני שוב רוצה לברוח.
אני יודעת שזה נשמע טרגי. זה אכן טרגי.
אבל זה גם מעורר תקווה...