קבענו להיפגש אצלך ביום שבת ב20.
אני רועדת כל הדרך אליך. לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתרגשתי ככה.
דופקת.
אתה פותח את הדלת בג'ינס קרוע וחיוך ממזרי ונותן לי חיבוק גדול.
אומר לי: "כנסי".
לא נתת לי הוראות מיוחדות.
לא אמרת לי מה ללבוש או איך להכין את עצמי לפגישה שלנו, אז אין לי מושג למה לצפות.
אומר לי: "שבי", ומסמן לכיוון הספה בסלון.
אתה מכין שתי כוסות וויסקי עם קרח ואנחנו יושבים ושותים ומדברים, והכל כל כך קז'ואל שאני כבר כמעט מספיקה לשכוח למה באמת באתי אליך.
ואז פתאום המבט שלך נהיה קר וחודר.
אתה מניח את הכוס על השולחן ואומר לי בתקיפות: "תתפשטי".
אני עושה כדבריך ואתה מוסיף: "חכי לי במיטה", והולך להתעסק במשהו אחר. אני כבר עם הגב אליך ולא רואה מה אתה עושה.
אני מחכה ודופק לי הלב. מתרגשת וחוששת בו זמנית.
אתה מגיח מעבר לפינה עם כמה אביזרים בידיך.
אומר לי להסתובב ולרדת על ארבע.
מיד עם מילוי בקשתך אני מרגישה את ההצלפה הראשונה של הקיין.
נפלט לי "אאווו".
עוד אחת. "מממממ".
"את יודעת למה אני מצליף בך".
כן, אני יודעת. אני יודעת בדיוק למה אתה מצליף בי.
ואני יודעת שזה מגיע לי, ידעתי שאני הולכת לחטוף כבר מזמן. התכוננתי נפשית לכאב.
"כן", אני עונה לך.
"יופי. ואת יודעת כמה מגיע לך?"
"לא", אני עונה ופחד בקולי.
"100. לא כולל השתיים הראשונות. 100 הצלפות בלי תגובה. בלי 'איה'. בלי לגנוח. רק תספרי."
דופק לי הלב. עכשיו אני כבר ממש מפחדת. זו לא ההתרגשות מהולה בחשש שהרגשתי בדרך לפה, אני באמת מפחדת. כבר כואב לי. אני לא יודעת איך אני אמורה לשרוד 100 הצלפות.
ובכל זאת, אני מרגישה שזה מגיע לי. הוא מתחיל להצליף. אני מתחילה לספור.
הצלפה. "אחת." הצלפה. "שתיים."
משתדלת לא לגנוח. לא לצרוח. רק לספור.
אתה מצליף בי, מצליף בכל חלקי הגוף החשופים, משאיר סימנים אדומים בכל מקום עליו אתה עובר.
בהצלפה ה-30-ומשהו אני נשברת ומתחילה לבכות.
אתה מפסיק.
מניח את הקיין על המיטה לידך ואומר לי "בואי, תסתובבי, בואי אליי."
עוטף אותי בחיבוק גדול בלי לומר מילה ונותן לי לסיים לבכות.
"את יודעת שזה מגיע לך."
"כן."
"את יודעת שמגיעות לך 100 הצלפות מלאות."
"כן."
"את מוכנה לשאר?"
"כן."
"בפעם הבאה שתבכי אני לא אעצור."
"אוקי."
"תסתובבי."
אני מסתובבת חזרה על ארבע, אדומה וחשופה וכבר כואבת. מכינה את עצמי נפשית לשאר.
ממשיכה לספור. בין הדמעות לכאב מוצאת איזה מקום בראש שבו זה נסבל והולכת אליו.
איכשהו מצליחה לספור עד 100.
זהו, נגמר. פתאום שקט שורר בחדר. אתה נותן לי רגע לצאת מהמקום בראש שזחלתי אליו ואז לוקח אותי שוב בזרועותיך ומלטף אותי. מלטף לי את הצוואר ואת הראש ומנשק לי את המצח. מחבק חזק.
"אני שמח שבאת לפה היום", אתה אומר, והקול שלך רך ונעים, עוטף אותי כמו החיבוק שלך.
אני נרגעת.
אחרי לא-יודעת-כמה-זמן שאנחנו מחובקים ככה מבלי לומר מילה, אתה שואל: "מוכנה להמשיך?"
"כן", אני אומרת בחיוך.
כן, כן, מוכנה להמשיך, רוצה להמשיך, רוצה עוד ממך.
אתה מחייך אליי בחזרה, נשען לעבר השולחן שליד המיטה, לוקח את הגאג שהבאת מקודם ושם אותו עליי.
פתאום אני מבינה שלא היה לי מושג לקראת מה אני באה, וכל הפנטזיות שבעולם וכל הציפיות לא יכלו להשתוות לרגע הזה. לתחושה שיש לי איתך, עכשיו.
אני כל כך שלך.
