לפני 4 חודשים. 14 באוגוסט 2024 בשעה 16:12
לא רגיל לפתוח ת'לב, אבל אנסה:
בימים האחרונים החלטנו להרדים את כלבנו האהוב, קשיש חביב שהשנה האחרונה כבר הייתה לו קשה ולנו מכמירת לב.
הימים החל מיום הזמנת התור להרדמה ועד ליום עצמו היו קשים מנשוא, יותר קשים מההמתנה לאירוע התקיפה הגדול של איראן וחיזבאללה.
ביומיים הראשונים היה עצב גדול וגעגוע גדול ומשקולת שרבצה על בית החזה, אבל ביום השלישי קרה מהפך, העצב הפך להקלה ונשאר געגוע קטן.
החיים המשיכו וחזרו למסלולם וזה מרגיש מהר מדי, כאילו שכחנו.
יש לי ביקורת כלפי עצמי למה הוא אינו חסר לי כמו שציפיתי, למה איני כואב יותר את הפרידה?
ותשובה לזאת, אין לי