הגיגי ביבים

לאחרונה חזרתי לריצות, לעתים אני רצה בינות הבניינים ברחבי העיר ולעתים בינות העצים שבחורשה שליד ביתי, אבל תמיד-תמיד עם סאונד חזק, עוצמתי ורועש באוזניים שמנתק אותי מן העולם החיצון ומניע אותי קדימה. לפרקים אני מגבירה קצב, רצה כל כך מהר כמו מנסה לנצח את עצמי, מנתרת אל-על כמו איילה שבורחת מן הטורף המנסה ללכוד אותה לסעודה. באופן אישי, אני רואה את עצמי כאיילת צ'יטאל שבצער רב זוכה לשם המשמים והלא ראוי – אייל נקוד, שכן הוא האייל הכי יפה ומרשים, לפחות מבין אלו החיים באסיה. שלא כמו האיילות, אני נוטה להתעייף די במהרה לאחר ההאצות. מה היה קורה לה, לאיילה העדינה והעייפה, לו הייתה נחה לרגע, לו היו קהים חושיה ומוליכים אותה שולל, בוגדים בה. מה היה קורה לי, לו הייתי עוצרת לרגע לקשור שרוכיי, לנגב זיעה ממצחי, לנשום נשימה עמוקה ומפקסת, מה היה קורה לי לו הייתי במרדף מפני הטורף ? האם היה מנסה ללכוד אותי בהפחדה שתוביל לנפילתי? האם היה מנסה לדבר אליי, לגשת אליי ולפתותי ברוך וחן או שמא היה כופה עצמו עליי בברוטאליות, כטורף רעב, לוכד אותי בין זרועותיו , קרניו ומלתעותיו, לוקח אותי שם, על האדמה הרטובה והקשה, בתוך כל הטבע היפה, הגס, המרשים והקודר הזה? האם היה מצייר עליי עם טפריו את רצונו וכיבושו בדמי? האם היה נותן לי דלת יציאה ומקום לברוח, רק בשביל ללכוד אותי שוב ? האם היה מספר לי סיפור על יערות יפים יותר, מלאים יותר, חיים יותר ובטוחים יותר? האם היה מזהיר אותי מפני אחיו ורעיו, מחביא אותי במקום בו אשרוד? האם היה הופך אותי לטורפת, בדיוק כמותו? אין בידי תשובה אחת נכונה, אז אני נותרת עם המצב בו כולן, אבל כולן, נכונות.