הגיגי ביבים

אני יכולה לומר הרבה דברים רעים על הקשר הזוגי האחרון שלי. אני רוצה לבחור להגיד דברים טובים, לשם שינוי. אני מתגעגעת לפחד שמציף אותי מבפנים לצד ההבנה שאני יכולה לסמוך על הצד השני, שאני בידיים טובות, שהוא מחליט כי הוא יודע מה טוב. אני מתגעגעת לקרקע הרכה תחתיי שחיבקה את האימה והפחד. אינטימיות. הרבה מעבר לאהבה. אהבה גדולה שפילחה את חזי, לטוב ולרע. אבל אינטימיות. היא נעדרה מחיי במשך זמן רב מאד לפני חזרתה. היכולת ליצור ולחוות אותה. לטעום את פירותיה. אמנם לא תמיד הייתי קלה, ואני יודעת שיש אדם אחד שיגיד שאף פעם לא הייתי קלה (או טובה), אך ההתמסרות הזו... הרצון הזה. האמון. הנתינה. אני רוצה את האינטימיות הזו שוב. זה לא הזיונים והאורגזמות, את זה יש בשפע . אני רוצה שיחתכו אותי. אני רוצה שיצליפו בי. אני רוצה שידרכו עליי. אני רוצה שישתינו עליי. אני רוצה שיזיינו אותי בטוסיק. אני רוצה שימכרו אותי. אני רוצה שילבישו אותי. אני רוצה שיחגגו עליי. אני רוצה שיקשרו אותי. אני רוצה שיטפטפו עליי שעווה. אני רוצה שיאפרו עליי ויאכילו אותי בבדלי סיגריות. אני רוצה שיכפו עליי לאכול תחת וכוס. אני רוצה שיאנסו אותי. אני רוצה שיחלקו אותי. אני רוצה שישרפו אותי. אני רוצה שיכלאו אותי. אני רוצה להיות כלבה, הכי כלבה שיש. חור, אפס, אשפה. אני רוצה אינטימיות. רוצה להרגיש שלמה שוב. לרדת הכי נמוך ולהיות הכי מאושרת. רוצה ובינתיים מתאפקת, כי היא איננה. מכתבים למגירה.