עבורה

כן, אני חושב רבות על מהות החיים,
אולי בגלל שאני לא ממש מצליח לעשות דבר מה מועיל עם עצמי.

ואז נשאלת השאלה -
החיים (אמורים) להיות מתנה,
אם כך, למה אני אמור לסבול ?

לא טוב לי עם עצמי, עם חיי,
עם אישיותי..
אז נועדתי לחיי סבל ? מדוע ?

אז אני יודע ומודע לעובדה
שלרבים וטובים ממני החיים לא קלים,
לא מאירים פנים,
אך ראשית, מה זה ענייני, כ"א ובעיותיו הוא,
מצד שני, יתכן שהם יודעים להתמודד עם בעיותיהם,
עם הקשיים, עם המכשולים,
אני לא יודע,
אני כל הזמן נופל..
אז מה הטעם ? מה ?

בטוחני שאם לא הייתי אב לילדים הייתי שם נפשי בכפי,
הפחד הוא שלאחרונה אני מתחיל לחשוב על אפשרות זו יותר ויותר,
לא רואה עצמי מצליח לצאת מהמצב ללא מוצא בו אני מצוי...

יש לי בעיות רבות מידי שעלי לטפל בהן...
אני לא מאמין בעצמי, ביכולותייי, הססן, פחדן, פסימי, קטן אמונה...
לא מאמין ביכולותיי לשנות אישיותי ולהשתנות,
אם עד היום (לאחר טיפולים וכו'....),
הדבר לא עלה בידי,
אני לא רואה אור בקצה המנהרה...
אולי רק את האור של הרכבת שבאה מולי...

עייף כבר מעצמי...אין לי כוחות...אני נגמר....