עבורה

הוא בתחום זמן רב,
אולי רב מידי,
למוד אכזבות ומלא תסכולים.
ולפתע, נצנצה הודעה אדומה,
היא היתה כה בלתי צפויה,
ההודעה...אח"כ התברר כי גם הגבירה.

היא ידעה בדיוק מה היא שווה,
היא ידעה גם מה היא רוצה,
והכי חשוב - ידעה איך להשיג מבוקשה.

הם ניהלו שיחות ארוכות,
היא הכירה אותו והוא נהנה להפתח.
שניהם ידעו לשם מה הם כאן,
החיים של שניהם טובים,
אך חסרים...
חסר הריגוש,
חסר התבלין, הארומה, 
ששניהם כה מחפשים.

היא רצתה לקבל והוא - אהב לתת.

לבסוף הם קבעו להיפגש,
שהרי לאחר ההיכרות - נותר (רק) לממש.

הוא היה מרוגש,
מזמן שכך לא חש,
היא היתה כל מה שחיפש.

הקול, הראש, היצירתיות,
הכל התאים למה שביקש.

הם נפגשו בחניון בצפון ת"א,
היא נכנסה למכונית,
והוא ישר הזדקף.
התבוננו אחת בשניה,
ואהבו את מה שראו.

היא שלחה את רגלה הארוכה,
וסנדליה המדהימות היו מול פרצופו,
הוא ביקש רשותה,
ונישק את עקבה.

היא פנתה אליו: "כלב !",
צא מהמכונית,
בוא ופתח את דלתי.
הוא כ"כ אהב את קולה הסמכותי,
וביצע זאת ללא עוררין.
יצא ופתח דלתה,
ואז היא פלטה לעברו: "רד על 4, כלב !"
הוא ביצע זאת במהרה,.

היא נעמדה והוא רבץ לרגליה,
הוא חש שהוא הגיע למקומו,
המקום שכה אהב וכה רצה לשוב אליו.

היא שאלה: "הבאת הקולר ?",
הוא הנהן בראשו.
ואז אמרה לו: "הבא לי אותו בפיך".
הוא הוציאו מכיסו, שם בפיו והגיש לה.
היא התבוננה במעשיו,
היא אהבה לשלוט בכלל ועליו בפרט.

היא נטלה הקולר, הצמידה אותו לצווארו,
והוא לא ידע את אושרו.
היא התכופפה לעבר אוזנו ולחשה לו:
"מהיום אתה מקולר".