איך לעיתים החיים מזמנים לך לעשות "תיקון"...
לא יודע למי מכם/ן יצא לצפות (אמש - 24/6) בתכנית "סופר נני".
היה שם סיפור של אב (שאמנם גדל ללא אב)
שהתייחס בצורה מחפירה לילדיו הקטנים.
סצינה שנחקקה בראשי -
הילד אכל ארטיק על הספה ליד אביו,
בטעות הוא טפטף על מכנסי האב,
דבר שהביא את האב להתנפל עליו...על ילד בן 5.
הלד המסכן רצה לפייס את אביו,
אמר לו: "אבא אתן לך נשיקה"...והאב הדף אותו מעליו...
אני כמעט הייתי עם דמעות בעיני...
כל הפרק החזיר עצמי למצבים שהייתי אל מול אבי...
מאוד התחברתי והזדעזעתי ממה שראיתי ...
בהמשך יצא לי לשוחח עם חבר מבוגר מהפייסבוק.
הוציא קיטור על המקצוע ואני הקשבתי ברוב קשב.
הערב הוא שלח לי הודעה - "מצטער שחפרתי לך אתמול,
אני יודע שזה לא בריא להיות נודניק".
כל כך כאב לי לקרוא דבריו.
ראשית, הוא יכול מבוגר ממני בכמה שנים טובות,
ולא היה לי נעים לדעת שכך הוא חש,
ואני בוודאי שלא נתתי לו תחושה שכזו (אולי הוא חש כך באופן סוביקטיבי)
ומעבר לכך - זה שוב החזיר אותי לתקופת ילדותי,
תמיד חשתי שאני מנדנד לאבי בפרט ולהורי בכלל.
דברים שמלווים אותי עד היום
דברים שמקשים עלי בהתנהלותי היום-יומית...
מתפלל ומיחל שילדים נוספים לא יחוו מה שחויתי...
וכן, אין לי כמעט ספק שחוויות אלו הביאוני
לחוש תחושות שמקשות על מהלך חיי וילווני עד עולם...
אני למשל מתקשה לבקש עזרה וסיוע,
מפחד תמיד לחוש כנודניק....
ומעבר לכל מלא כמיהה לחוש נשלט ביחסים שבינו לבינה...