למדתי בחיי הרבה דברים, אבל משפט אחד נחרט בבשרי, בנשמתי -
"אל תדון אדם עד שהגעת למקומו".
אני משתדל לנהוג על פיו כלפי הזולת, מודה - לא תמיד זה מצליח לי, אבל אני מודע לכך ומנסה לתקן גישתי.
יתכן שיהיו כאלו שיבינו מה אני כותב, אומר, מנסה להעביר, וכמובן שיהיו כאלו שלא - וזה גם בסדר.
זו תחושה איומה לחוש שאתה לבדך, שאין לך עם מי לדבר, שאתה מדבר ולא מובן,
שאתה מדבר אבל לא עם מי שאתה רוצה...
העולם אינו מקום קל (לכולם), יש שמצליחים יותר ויש שפחות, יש שיודעים להלחם על מקומם ויש שפחות.
ממרומי גילי וניסיוני אני יכול לומר לכם, כי לחוש לבד, בודד בצריח, להרגיש בלתי מובן, לא מקובל,
זו תחושה איומה ביותר.
רציתי להשיג כ"כ הרבה דברים בחיי, עם כל הפסימיות הטבועה בי, חלק מהדברים הצלחתי,
חלקם כבר לעולם לא אצליח.
תמיד רציתי לרצות את כולם/ן, לא לפגוע, לא להעליב, לא לסבך לקרובים לי את החיים בגלל הרצונות / כמיהות שלי,
ולבסוף מי שנפגע זה אני, אבל זה כנראה מגיע לי.
תמיד קינאתי בעוצמה ובחוזק של אנשים לעשות מה שטוב להם, גם אם זה פוגע בזולת
(אפילו שהזולת לא פגע בהם וגם להם לא היתה כוונה אמיתית לפגוע דווקא בו).
תמיד שאני הולך להלוויות, אני בוחן את החיים בחוץ, בעולם המקביל, העולם שאינו חלק מהאבלים,
העולם ממשיך כמנהגו (ואולי טוב שכך) ואמר כבר מי שאמר - המוות הוא חלק מהחיים.
הכי עצוב זה שלכאורה הכל טוב, ואני לא מצליח ליהנות מכל הטוב הזה.
אני כבר כנראה לא איישם זאת, אבל ממליץ לכם/ן בחום - לא להתפשר, ללכת עם התחושות שלכם, עם האהבות (!!!!!),
לא לפחד לטעות, לא לוותר על החלומות, להאמין בעצמכם/ן ולחשוב קודם כל מה טוב לכם/ן ! ! !
אני רומנטיקן וזו אולי עוד אחת הבעיות הקשות והבלתי פתירות שלי...בהקשר זה לא התבגרתי...וחבל...
לא יודע למה אני כותב זאת פה, אולי כי אין לי מקום אחר,
שהרי ממילא רובכם כלל לא מכירים אותי, רובכן גם לא רצו להכיר אותי,
למרות שהבודדות שכן יצא לי לפגוש ראו שאני בסה"כ הייתי בחור נחמד, איש שיחה, מנומס... :)
